שוב בעיניין של טיפול מאכזב

ראיתי כאן בפורום הרבה הודעות של אנשים אשר התאכזבו מטיפול שלהם. אני מוסיף את שמי בשביל הסטטיסטיקה, ובשביל אותם אנשים אחרים שהתאכזבו מטיפול ומרגישים מאד לבד עם זה. הרבה כסף ירד לטימיון כמו גם תקווה שאולי אפשר לשנות דברים. לא יודע מי צודק ומי לא, אם אני הייתי אשם או המטפלת הייתה אשמה. הדבר היחידי שהטיפול נתן לי זה דווקא הכישלון של הטיפול, שממנו למדתי שאני צריך להסתדר עם מה שיש ועם מי שאני, כי טיפול איננו אופציה יותר בשבילי. אז ימשיכו להיות בעיות בזוגיות, ואני אמשיך לא להבין מדוע בבסיס אני לא אוהב את עצמי אבל למדתי לחיות עם זה במידה סבירה ולהשלים עם זה, מאחר וטיפול איננו אופציה יותר עבורי. אני בהחלט מבין את ד"ר אורן קפלן על מסלול היסורים שהוא צריך לעבור כדי להיות מטפל ( עבודה במשכרות מאד נמוכה , אולי מדריכים ומרצים שהאגו שלהם בשמיים, ואולי עוד דברים שהוא לא סיפר ). אני חושב שמטפל שלא יעבור את מסלול היסורים, אולי ירגיש מספיק טוב עם עצמו, כדי לא להזדקק להראות עליונות וכוחנות כלפי מטופלים.

אלכס, בתור "מאוכזבת סדרתית" אני יכולה לומר לך, שלפעמים המטופל אחראי ולפעמים המטפל. מאידך, קשה לפסול את העניין רק על סמך טיפול אחד, מול איש מקצוע אחד. אם אין כימיה, הרי שבאמת הכסף והזמן יורדים לטימיון. אולי הפסיכולוגית שלך ואתה לא מצאתם שפה טיפולית משותפת, אבל זה לא אומר שאי-אפשר לנסות שוב, עם איש מקצוע אחר. למה שהבעיות בזוגיות תמשכנה? יש לי תחושה, שזה לא ממש משמח אותך (בלשון המעטה). כנ"ל לגבי ההרגשה שאינך אוהב את עצמך. להגיד "טיפול אינו אופציה יותר עבורי" זה הכי קל שבעולם. אבל זו לא אמירה מציאותית, לפחות לא עד שמנסים שוב אצל מטפל אחר. זה מה שהרגשת? שהמטפלת שלך הפגינה עליונות וכוחנות כלפיך? ואת ההרגשה הזו העלית בטיפול, או ששמרת לעצמך? HERA.

זה היה טיפול שני כאשר הטיפול הראשון בוצע אצל סתם מטפל חסר כל ידע. בטיפול השני כבר בחרתי מטפלת לפי הספר עם המלצות והאכזבה הייתה גדולה. לשאלתך, דברים שהפריעו הועלו בטיפול מולה כולל הכוחנות שלה אבל התשובות שלה היו מאד החלטיות, כמו "ככה אני, אם לא מתאים לך תלך" . ניסיתי לבדוק שוב בזהירות מאד רבה עם מטפלים ומטפלות אחרים, בדרך כלל לפגישת הכרות ופעם אחת ל 4 פגישות, אבל זה לא היה זה. אני דיי חסום, הריסק גדול מידי, ולא שווה את המחיר הכספי והריגשי שאני עלול לשלם. אחרי שהשלמתי עם עיניין הטיפול אני מקבל את עצמי כמות שאני ומשלים עם זה. דווקא כתור מתאכזבת סידרתית אני אשמח לשמוע אותך מה מושך אותך שוב ושוב לטיפולים רק כדי להתאכזב כל פעם מחדש ? אם השאלה שלי מנוסחת בצורה בוטה מידי, אני יכול להגיד לך שזה נוסח מדויק של שאלה שנשאלתי על ידי המטפלת האחרונה שניסיתי אצלה ( פגישה אחת ) ופשוט הגעתי למסקנה שהיא צודקת.

אלכס שלום אני מבין מההתכתבות שקראתי כעת את כולה שאתה מאוכזב אך במידה כלשהי גם משלים עם מצב שאותו רצית לשנות. אני מקווה שבעתיד תמצא בכל זאת דרך לשנות את הדברים שרצית, בין אם בטיפול פסיכולוגי או בדרך אחרת. טיפול פסיכולוגי לא אמור להיות כוחני, למרות שמסגרת הטיפול, כמו כל מסגרת, יכולה להיות בפני עצמה גורם מרתיע לפעמים. בברכה ד"ר אורן קפלן

פעם ניהלנו דיון פה באתר לגבי נזקים אפשריים כתוצאה מטיפול פסיכולוגי, ואתה טענת שאינך חושב שניתן להנזק מטיפול פסיכולוגי. אז זאת דוגמה. כשמטפל נכנע לאגו שלו ונאבק במטופל שמספר לו שהוא לא מרוצה מהטיפול (ותסכים איתי שזכותו של כל מטופל להיות לא מרוצה ושלכל מטפל זה יקרה שיהיו מטופלים שלא מרוצים ממנו) והמטפל מביע את כעסו באמירות בסגנון : אז אולי תחפש מישהו אחר או: אז למה אתה ממשיך לבא, למטופל נגרם נזק. נזק אחד אפשרי שהועלה פה שהמטופל ירגיש (ולא בצדק) שהבעיה שלו כל כך חמורה שהמטפל לא מסוגל לתקן אותה. נזק אחר וטבעי לחלוטין: חיזוק תחושת הדחיה של המטופל כי המטפל דוחה אותו. ונזק עיקרי: חיזוק האמונה שהמצב איננו ניתן לתיקון (אם גם טיפול כבר לא עזר אז מה כן) זו דוגמה של שימוש לרעה במעמד הפסיכולוג (הוצאת תחושת הכשלון של המטפל בכעס על המטופל) והמילה כוחני בהחלט נשמעת מתאימה כאן. בסופו של דבר המטופל מגיע לטיפול בעמדת פגיעות גדולה, מה שמאפשר פגיעה ונזק מיד המטפל, אם בגלל חוסר הבנת המטופל או בשל כניעת המטפל לרגשותיו הוא (שאין מקומם בטיפול). לא נראה לי שזה כל כך נדיר, ושוב אני טוענת שחשוב לדבר על זה כדי להפחית את הנזק הנוצר. אם הידע הרווח בציבור יהיה שמטפל יכול גם להכשל באופן שאף יפגע במטופל, מטופלים שחשו פגיעה כתוצעה מטיפול יוכלו יותר בקלות להאמין שזה לא באשמתם, וחשוב יותר, שעדיין יש תקווה עם מטפל אחר.

טיפול הינו מפגש בין שני פרטים נפרדים, בעלי רצונות נפרדים. עד כאן זה בסדר. אבל - הרצון של מי אמור להוביל את הטיפול? אמירה בנוסח "גם לי יש רצונות, ולפעמים הם יותר חשובים משלך" נשמעת רע, בעיקר כשהיא מגיע מהמטפל. יש בזה משהו מן הכוחניות. זו אמירה, שאני יכולה להבין ולקבל במקרה שבו המטופל נמצא בסכנת חיים. אז על מה מבוסס הטיפול בעצם? על הצרכים והרצונות של המטפל או המטופל?

שלום לאלכס, מעיין, הרה ושאול אכן המשך לדיון ישן, אולי דיון שלא יכול להיגמר אף פעם. המפגש הטיפולי הוא מפגש מיוחד מצד אחד, אבל יש בו מאפיינים רבים של כל מפגש בינאישי אחר, עם הרגישויות והכאבים שיכולים להיווצר בקשר בינאישי. אולי בגלל שפעמים רבות מגיעים לפסיכולוג במצב רגיש או עם תכנים רגישים, כל תופעה שקשורה למפגש מקבלת עוצמה גדולה יותר. אני לא חושב שיש "אשם" או שצריך להיות אשם במצב. במפגש של שניים כל אחד מביא את עצמו עם היתרונות והחסרונות שלו. לפעמים אחד הצדדים פחות סובלני או פחות מודע ולפעמים האחר. הגישה לטיפול דינמי שהתחילה בפרויד זיהתה כל מיני תופעות שקורות בטיפול הפסיכולוגי ולא כל כך מקבלות דגש במקומות אחרים. לדוגמא, תופעה של "התנגדות" לטיפול, כלומר נסיון לא מודע של המטופל לבלום את התקדמות הטיפול מתוך חרדה לא מודעת מהתכנים שעולים וצפים, היא אחד ההסברים שיצרו מגרש חד סטרי בין המטפל למטופל. אם המטופל כועס זו השלכה או העברה, אם הוא מאחר או רוצה לבוא פעם בשבועיים זו התנגדות וכו'. היום אפשר להיות קצת יותר ביקורתיים כלפי הגישה הזו, אבל צריך להבין שמבחינה הסטורית היתה כאן פריצת דרך בהבנה של יחסי מטפל מטופל ושל עולם הלא-מודע. בכל מקרה, הפסיכולוגיה לא קפאה על שמריה, וההבנה על יחסים בין מטפל ומטופל הלכה והעמיקה. הגישה שאני אישית מאוד מאמין בה היא גישה "אינטרסובייקטיבית" שמדברת על תהליכים הדדיים ודיון הרבה יותר פתוח בין מטפל למטופל. לפי גישה זו הטיפול הוא תהליך דו סטרי שבו תכנים מודעים ותכנים ותהליכים בלתי מודעים של שני השותפים, המטפל והמטופל, נפגשים ביחד בחדר. הדבר יוצר אינטראקציה ייחודית לשני האנשים המסויימים שנפגשים שם. הן המטפל והן המטופל צריכים להיות מודעים לקיום התהליכים הללו, גם אם קשה לעיתים לזהות אותם. לפעמים הפסיכולוג אינו רגיש מספיק למטופל כי באינטראקציה הספצפית הזו קרה משהו שגרם להתנהגות כזו. דוגמא לצד השני יכולה להיות מקרה שבו המטופל הרגיש פגוע ממשהו שאמר הפסיכולוג למרות שבסיטואציה אחרת ואולי אפילו אצל פסיכולוג אחר לא היה מעורר תגובה כזו. מה שחשוב זה שאפשר לדבר על התהליכים הללו. לא תמיד תהיה הסכמה. פעמים רבות המטפל ו/או המטופל יכנסו למגננה. אבל מה שחשוב שיכול להיווצר דיאלוג שבסופו של דבר עשוי להיות הדבר הפורה והחשוב ביותר בתוך התהליך הטיפולי, כיוון שהוא הופך את המפגש בחדר למשהו יותר אוטנטי ואישי. כתבתי הרבה, ואני לא בטוח שהסברתי מספיק טוב את הגישה שבאמת קשה לספר עליה בכמה משפטים. מה שאני רוצה לומר בשורה התחתונה, שיחסים בין אנשים יכולים להביא תקווה ויכולים לגרום נזק. כך גם הטיפול הפסיכולוגי כמקום שבו יש קשר בינאישי. בכל מקצוע, גם בפסיכולוגיה, ישנם אנשים לא מקצועיים, ואני לא מתייחס למקרים הללו, שאני מקווה שהם חריגים. אבל כשנוצר קצר בתקשורת בטיפול הוא לא אמור להיות אשמתו של המטפל או המטופל. הקצר הוא נושא חשוב להבנה משותפת בחדר. זה דורש אומץ וכנות משני הצדדים כדי להשתמש בו ללמידה למרות הכאב שקיים מהפגיעה שכרוך בקצרים כאלה. אני מודע לכך שמאחר ולא מדובר במערכת יחסים סמטרית, וסביר להניח שפעמים רבות המטופל נמצא במצב רגיש יותר או פחות נוח מהמטפל, החיכוך או העימות עלול להגביר את הכאב והחשש מפני הטיפול. אכן נדרשת רגישות רבה מהפסיכולוג בעבודתו הטיפולית, וכשל בנושא הזה הוא כמעט תוצאה בלתי נמנעת. אם לוקחים את זה מראש בחשבון ומאמינים שהתהליך הטיפולי מביא בטווח הארוך לתוצאות, זה סיכון ששווה לקחת. לכן מעיין אני אעדכן את מה שאמרתי בעבר. אכן יש סיכונים גם בטיפול פסיכולוגי, כמו ואולי יותר מבכל קשר בינאישי אחר. ובכל זאת אנשים נמשכים לקשרים בינאישיים ורואים בהם דבר בריא ומועיל. אני חושב שקשרים הם דבר בריא ולא מזיק. כך גם טיפול פסיכולוגי לא אמור להיות מזיק. לצערנו בחיים ישנם מצבים שגם דברים בריאים ולא מזיקים גורמים בסופו של דבר לנזק, אך זה אמור להיות המיעוט שאינו מעיד על הכלל. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפעמים נדמה לי שאתה בכלל לא תופס איך הדברים נראים מהצד השני של החדר. אין סימטריה זה תיאור עדין מידי של מערך הכוחות. לא רק שהמטופל מניח את כל ריגשותיו חששותיו ואמונותיו על השולחן למבחן עיני הפסיכולוג, לא רק שהוא בעמדה פגיעה וחשופה, אלא גם שהפסיכולוג הוא מקור סמכות מקצועית מה שמאפשר למילותיו ואבחנותיו לפגוע בעוצמות הרבה יותר חזקות ממה שאתה מוכן להודות. היום כבר מקובל להתיחס לכשלונות כאילו מההסטוריה הפסיכולוגית שנבעו מטעויות בתאוריה. למשל האיבחון של אמא סכיזופרנוגנית שגרמה לילדיה להתפרצות של מחלת הסכיזופרניה. אבחנה כזאת שהיתה נפוצה מאד לפני כמה עשרות שנים (והתבררה כטעות מוחלטת) יכלה ומן הסתם אף הרסה חיים של כמה אמהות שלא רק שסבלו כעת ממחלת ילדיהן, בנוסף נאלצו להסתובב בעולם עם תחושת האשמה (האישית והחיצונית של הפסיכולוג ושאר המשפחה). זו דוגמה אחת לנזק חמור מאד. כמובן שיש עוד רבות, כמו פסיכולוגים שניסו ל"רפא" הומוסקסואלים וגרמו להם להסתובב בעולם עם רגשות אשמה. דוגמה יותר מאוחרת ובהתאם לצווי האפנה הפוליטיקלי קורקט, אף התפרסמו מספר מקרים של אנשים שהאמינו שהם הומוסקסואלים בעקבות שיכנוע מצד מטפל מסוים, ושנים אחר כך בעקבות טיפול אחר גילו שהם בעצם לא והטעות היתה בגלל ההשפעה העצומה של האבחנה הלא נכונה של המטפל הראשון. אני בטוחה שכל המקרים הללו מוכרים לך ואולי תבחר להתיחס אליהן כאל דוגמאות קיצוניות אבל הן בהחלט מעידות על מידת ההשפעה העצומה של פסיכולוג על מטופל ומידת הנזק שהוא יכול לגרום. אני מאמינה שברוב המוחלט של המקרים אין לפסיכולוגים כוונה רעה אבל זה בכלל לא אומר שכמויות הנזק בטיפול קטנות. אפילו להגיד למטופלת שהיא משוגעת כפי שספרה הרה עלול לגרום נזק כבד, למרות שאולי המטפלת לא התכונה לשום פרשנות מקצועית. הענווה שלך מאד נעימה, אבל היא מחביאה מאחוריה נטיה לא לקחת אחריות על המשקל הרב של התנהגותך ודבריך. אני מתנגדת בתוקף לראית הטיפול כאנטראקציה סוביקטיבית בין שני אנשים, כשכל מה שמתבקש מהמטפל זה להיות קצת יותר רגיש אם כי מותר לקבל בהבנה את הטעויות שהוא יעשה. זה בכלל לא המצב. האנטראקציה בין שני האנשים בחדר מהווה חלק מהטיפול. החלק השני הוא המקצועיות והאחריות של הפסיכולוג והבנתו המלאה של עצמת ומשקל דבריו. האחריות האישית של הפסיכולוג צריכה להיות גדולה בעשרות מונים ובכלל לא קשורה לזו של המטופל. לדבר על תהליכים זה נחמד אבל זה יעיל רק אם הפסיכולוג מצליח לשמור על מידה של אוביקטיביות ולהמנע מלהכניס את רגשותיו לשיחה ובכך פשוט לשחזר את ההתמודדות של המטופל עם כל שאר האנשים גם בחדר הטיפולים. לדבר על זה אני יכולה גם עם בעלי. לקבל נקודת מבט אוביקטיבית ולא מעורבת רגשית אולי לא. וזה מה שאני אחפש בחדר הטיפולים. ודבר אחרון. אני לא חושבת שרוב מערכות היחסים טובות או בריאות. דוקא אילו שלא מסוגלים לנהל מערכת יחסים טובה יגיעו יותר לחדר הטיפולים, ואם זה תלוי בהם גם שם הם יהיו קורבנות. זוהי אחריותו הבלעדית של הפסיכולוג לשנות את המצב. מעיין

אורן, הגישה הטיפולית שאתה מציג כאן נשמעת מאוד הוגנת (?) הן כלפי המטפל והן כלפי המטופל. אבל ברגע שטיפול מתרחש מתוך עמדה לא שיוויונית, ולמטפל יש את היתרון הלא שיוויוני, הרי שכבר התאוריה הנ"ל, שדנה בין היתר בהדדיות, מתנפצת מול המציאות. למה המונח "אשמה" לא יכול להתקיים בתקשורת הטיפולית? נכון שהיא שונה בחלקה מתקשורת בינאישית אחרת, אבל זו תקשורת בין 2 אנשים... וקורה שטועים, וקורה שמישהו גם אשם במשהו. אי-אפשר לנקות את המרחב הטיפולי מאשמה, בדיוק כמו שאי-אפשר לנקות אותו מכאב, עלבון או אפילו אושר. בעצם, לפי התאוריה הבסיסית של פרויד מקור כל הצרות (רק כביטוי) הוא במטופל: השלכה, התנגדות, הכחשה וכו'... זה משאיר את המטפל די "נקי" מאחריות, לא? אז נכון שהיום הדברים התפתחו, אבל הבסיס נשאר מוצק ואיתן, ויש מטפלים שבוחרים לחזור אל הבסיס הזה כשלהם לא נוח במצבים מסויימים. אגב, לדעתי לא יכול להיווצר דיאלוג במקרים קשים של חוסר הסכמה (בגלל ה"יתרון" של המטפל). פגשתי את זה. והתוצאה? הרבה דברים שנשארו תלויים במרחב הטיפולי, כשמדי פעם רק מזיזים אותם הצידה כדי שלא יפריעו. כל נגיעה בדברים הללו נגמרת בפיצוץ. אז למה להתעסק בזה? מכיוון שדעות חלוקות והבנה שונה מאפיינות את בני האדם, אז למה שזה יהיה שונה בטיפול? בעיקר כשאין נכונות מצד המטפל להקשיב. נראה שהפכנו אותך לשעיר לעזאזל, אבל זה רק בגלל שאתה הנוכחות המייצגת של הצד השני; הנציג שמוכן לקרוא ולהגיב, בלי למחוק (גם זו התנהגות כוחנית) ובלי להתקיף.

תודה רבה על ההודעה המושקעת שלך ועל האדיבות והענווה. אני חושב שמעיין כתבה את רוב הדברים טוב ממני ובמיוחד את חוסר הסימטריה בין המטפל למטופל. אני רק יכול להעלות שוב נקודה כי לטיפול יכולים להגיע אנשים שהיכולת שלהם ליצור קשר עם אנשים אינה הצד החזק שלהם. לתאר את הטיפול כמיפגש בין אנשים ואת הטבעיות שבו המטפל טועה נראית לי מתכון לכישלון עבור אותם האנשים. הצגות כולנו עושים בחוץ, ובטיפול אנחנו רוצים להיות כמו שאנחנו ולא לנסות להתחבב על המטפל. בכל מקרה מתשובתך אני מבין כי לפחות לגבי אישית , הפער בין האופן שאני רואה את הדברים אחרי 2 טיפולים מאכזבים ואחרי מספר פגישות הכרות נוספות, לבין הגישה הטיפולית שהצגתה לא ניתן לגישור בכלל.