וזה נורמלי שזה כל כך כואב?

זה נורמלי לאהוב ככה? זה נורמלי להתרגש נורא לפני פגישות עם הפסיכולוגית רק כי אני הולכת לראות אותה? והשאלה הכי הכי גדולה זה נורמלי שאני רוצה להמשיך להרגיש ככה?????????????????????????????????

קראתי את הודעתך. התשובה שלי איהנה מקצועית, ואינני עוסק בתחום, ובכל זאת יתכן ותרצי לקרוא אותה. לדעתי,לא ניתן לצמצמם מפגש עם פסיכולוג, למפגש רגיל עם אדם שני. בניגוד למפגש רגיל בין אנשים, המפגש עם איש מקצוע, מעמיד מעצם מהות המפגש את המטופל "כמסמר הערב" ואובייקט השיחה. יתר על-כן, המטופל באמצעות הפסיכולוג, נפגש יותר מכל עם עצמו. אפשר אולי לומר כי המטופל הוא "האדם השלישי" בחדר, כיוון שניתנת לו האפשרות לקבל משוב מהפסיכולוג על נושאים שעולים אצלו, ולהעריך אותם מחדש. יתכן וההתרגשות היא תוצאה של מפגש מחודש עם עצמך, בצורה מעמיקה שעד היום לא חווית, יתר על-כן, הציפייה שנבנית אצלך ממפגש למפגש מעידה על החשיבות שאת מייחסת למפגשים. לי מנקודת ראות בלתי מקצועית ובלתי מחייבת, התופעה נראית לי בריאה.

איזה ניתוח יפה וחכם, אתה לא רוצה ללמוד את המקצוע? בעצם עם כזה ניתוח אתה בכלל לא צריך. אני חושבת שאתה צודק, אבל שאני לא מחוברת ממש למטופל השלישי זה שאיתו אני נפגשת באמת- אם לזה התכוונת.... אני מחוברת אלייה- לפסיכולוגית שלי, שנכון משקפת אותי ב"ראי" אבל כנראה שעדין הצינור שלי אליי. וואו אני חושבת על התשובה שלך.... ולא משנה.... תודה זה מקסים באמת.... כשיהיה לי זמן אני אחשוב על זה אולי ((:

ה.ע. שלום בהמשך להתכתבות הקודמת שלנו אני מרגיש שאין לי הרבה לחדש לך בנושא ההעברה. בכל זאת אני מרגיש שהתשובות שלי אינן מספיקות ושאת נותרת עם התסכול או תחושת הכאב. הייתי רוצה לבדוק איתך בזהירות אפשרות נוספת, מעבר לנושא ההעברה שעלה בהודעותיך. תרגישי חופשי לשלול את העניין, מאחר ובכל זאת אני לא באמת מכיר אותך. ההתכתבות החוזרת ביננו, ובעיקר העובדה שלא חלה בה תזוזה של ממש מן העמדה הראשונה בה היא התחילה מעלה אצלי שאלה בכיוון אחר, וזה עד כמה באופן כללי את יכולה להיכנס לנתיבים של מחשבות ונושאים שמטרידים אותך מבלי יכולת להפסיק לחשוב ולהתעסק בהם. כלומר, אולי יש לך נטייה לחשיבה אובססיבית וזו משליכה על נושאים שונים בחייך, בין היתר ובאופן טבעי גם על קשריך עם הפסיכולוגית. במידה ויש משהו בכיוון הזה, כדאי לכוון גם את הטיפול לנושא סגנון החשיבה הזה, ופחות למקום עצמו בו את פוגשת אותו. שוב, במידה וזה לא מתאים, תשכחי מההודעה הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ה.ע. שלום, ראיתי את הודעותייך , אלו והקודמות ולא האמנתי שאני קוראת אותם. הוצאת לי את המילים מהפה. אני עוברת חוויה זהה בדיוק למה שתארת, וקצת מאוכזבת מכך שד"ר קפלן מדבר על הבעיה כאילו מדובר באיזושהיא אובססיה. לדעתי, כמו שהרפואה לא יודעת עדיין את כל התשובות, וישנן תופעות לוואי לתרופה, כך הפסיכולוגיה שעוזרת הרבה כל כך כמו שתארת, לא מצאה פתרון אמיתי, לתופעת הלוואי של התלות, ההתאהבות,אפילו על גבול הארוטיקה שתארת. לצערי, אני חוה באופן זהה בדיוק את הכאב עליו דיברת, ועשיתי בדיוק את אותם נסיונות של שינוי המינון , שכתוצאה ממנו הרגשתי כפי שכתבת "שהיא כבר לא שלי". תשובתו של ד"ר קפלן, ושל פסיכולוגים נוספים היא, שתחזרי עם השאלה לטיפול, אבל אני מניחה שעשית זאת שוב ושוב ודבר לא עוזר. מצד אחד את מרגישה שמבחינת הבעיות שלשמן הגעת, אלו נפתרו, אבל את לא יכולה לקום ולעזוב. דיברתי לאחרונה עם שני פסיכולוגים, שאמרו שלעיתים הם לא ממליצים לחבריהם ללכת לטיפול , בגלל נושא התלות וחוסר היכולת להתנתק, ושזה יכול לקחת שנים.כשבעצם מה המטרה של השנים הללו? אני בטוחה שאת שואלת את עצמך כל הזמן מה יהיה ומה לעשות עם זה ולא יודעת. אני בטוחה שיש הרבה אנשים עם בעיה דומה. לפעמים יש בי כעס גדול על הענין הזה שהפסיכולוגים לא רק שבוחרים להתעלם ממנו במקרה הטוב, אלא אף טוענים שזה חיוני לטיפול, או פותח דברים , השלכה , העברה וכל השאר. אם מתחשק לך את מוזמנת לשלוח לי מייל.