עוד פעם אני...

האמת שעכשיו אין לי שאלה מסויימת, או איזה בקשה להתייחסות. רציתי רק לספר. כעת ערב, אני באוניברסיטה, מתה מעיפות וכואב לי הראש. כבר 3 שעות שסיימתי ללמוד. והסיבה היחידה שאני לא חוזרת הביתה היא שאני יודעת שברגע שאכנס, אתחיל לאכול, לאכול ולאכול...והשופר-סל השכונתי פתוח היום 24 שעות !!! וזה הכי גרוע, כי אוכל לשמוע את כל המוצרים קוראים לי... וקוראים לי... אז הכי בטוח זה שאשאר כאן עד שאהיה ממש עייפה או עד שיסגרו. בינתיים נכנסתי לאתרים של פ"ע (= פגיעה עצמית) והזדעזתי מהתמונות שראיתי ! מן הרגשה כ"כ מעיקה.... גם כל הספרים שאני קונה שקשורים לכל הנושאים הללו, מפליא אותי למצוא בהם "טיפים" ועצות... אבל אני לא מתלוננת ! ואני לוקחת את הכל...

כשתבואי הביתה, תפתחי את המקרר, תקחי לך לבן, אחר כך תקלפי גזרים, מלפפונים, עגבניות, וכל דבר ירוק שנמצא, תחתכי לך סלט ענקי, משפחתי כזה, תתבלי, ותאכלי ,ותאכלי. ותאכלי. כמה שאת יכולה. אחרי שהבולמוס הזה יעבור, לא תרגישי נקיפות מצפון, לא תצטרכי להקיא, כי הנה בסה"כ ירקות אפשר לאכול בלי הגבלה. מחר, תכיני לך על הבוקר, ויהיה לך מוכן לעת צרה.

גמ שלום רב, מכתבך מתחיל בכותרת כל כך נזעקת "עוד פעם אני...". את חשה אולי מאוסה, אולי מנדנדת אולי אומרת דברים חסרי טעם ומשמעות, אולי. ואולי לא. אך משהו במילים הללו מכיל בחובו כל כך הרבה זלזול עצמי, חוסר הערכה. אני מתארת לעצמי בדימיון בחורה יושבת בחדר המחשבים באוניברסיטה, שעות אחרי שההרצאות כבר הסתיימו, עייפה, מותשת ובכל זאת ממשיכה הלאה, מתישה את עצמה עד קצה הגבול האפשרי. אני מבינה את הפחד המניע אותך גמ. הפחד מפני התקפי הבולמוס הבולמיים והגועל שכרוך במחשבה על ההקאה שתבוא אחר כך, גורם לא פעם לנסות ולהימנע כמה שיותר מה"פיתויים", מהסופרסל שפתוח 24 שעות. אבל עד מתי תוכלי להמשיך ולהתיש את עצמך? אולי היום הצלחת להחזיק את עצמך ולא להתפתות למוצרים הקורצים לך 24 שעות ביממה בסופר, אך מה יהיה מחר? אולי תתפתי למוצרים ואז עשוי להגיע גל השנאה העצמית כפי שכבר תיארת בעבר שהופך לא פעם לפגיעה העצמית. הספרים והאתרים בנושא הפגיעה העצמית אינם מיטיבים עימך, להיפך. הם מספקים לך "שיטות" חדשות, רעיונות. ובכל זאת את מתפתה לעסוק בזה, להתמכר לזה בצורה מסויימת. גם הבולימיה כמו גם הפגיעה העצמית כוללים בתוכם מאפיינים של התמכרות במובנים מסויימים. עלייך לתת למישהו לעזור לך לצאת מזה. אי אפשר לבד, או אולי קשה נורא לעשות זאת לבד, יותר קל ביחד. אולי בכל זאת תעשי מאמץ קטן ותתקשרי אליי? אפילו רק כדי לשמוע קול של משהו אחר, משהו מהעבר השני של התהום. אולי? בברכה, טלי פרידמן