פסכותרפיה

לאחרונה התחלתי(שוב) טיפול פסכולוגי הבעיה היא ששוב בתום שעת הטיפולי ובמשך כל השבוע עד הפגישה הבאה ראשי מלא מחשבות לא כל שליטה על הנושאים שדנתי עם המטפל אני נמצא במצב רוח ירוד לא מרוכז ומרגיש משותק מה גם שהתפקוד יורדפלאים ואין לי רצון לעשות מאום .אני שואל את עצמי וגם אתכם האם הפסכתורפיה בגדול מועילה לי או שלהפך היא רק גורמת לי נזק אולייי יש אנשים שהחיטוט העצמי רק מסב להם נזק ומוטב שימצאו פתרון אחר לפתרון בעייתם מצפה לשמוע את עציתכם ואולי יש כאלו שחוו את מה שאני מתאר

תום, תשמע, המחשבות שאתה מתאר בהחלט יכולות לעצבן, אבל הן חשובות!!! תעלה אותן על הכתב ותביא את זה איתך לפגישה שאחרי... מכיוון שאתה כבר בטיפול, מדוע שלא תעלה את הנושא בפגישה הבאה? נשמע שאתה מוטרד, וחבל להפסיק טיפול בגלל זה.

יצא לי קצת ארוך אבל הנה זה לפנכיכם: פסיכותרפיה-יישום שיטתי של טכניקות פסיכולוגיות מוגדרות כדי להחזיר את האיזון האפקטיבי של אדם. תחום הפסיכותררפיה נרחב מאוד,החל מהפרעות אופי ונירוזות וכלה בהיפעלויות פסיכוסומטיות ואפילו פסיכוזות. כל השיטות הפסיכותרפיות -תמיכה נפשית, סוגסטיה, חינוך מחדש,פסיכואנליזה,וכו'- שמתבססות על תקשורת שנתכוננה בין המטפל למטופל, חותרות למטרות זהות,כלומר-פיתוח האישיות ואינטגרציה חברתית משופרת למטופל. מבחינים בשלוש קטגוריות מרכזיות של פסיכותרפיה,על פי השיטות הנקוטות: אלה שמתבססות על סוגסטיה;אלה שמסתמכות על הקתרזיס;אלה שמאפשרות למטופל לשנות את אישיותו תוך ניתוח הניגודים העמוקים, על-ידי כילול היפעלויות לא- מודעות בתודעה שלו ושינוי במנגנוני ההגנה. סוג זה של פסיכותרפיית מעמקים הוא פסיכואנליזה,השמורה למקרים מיוחדים מסוימים. הפסיכותרפיה מתבססת על אמונו של המטופל בטיפול ובאישיותו של המטפל, בקשר של ההבנה ההדדית שנתגבש ביניהם והודות לו המטופל מסוגל להביע את בעיותיו בחופשיות בלא חשש שמא יידון לחומרה, לתת ביטוי מילולי לדחפיו ולהעמיד בסימן שאלה את האופן שבו הוא נהג לראות את עצמו. .במצב הבינאישי שנוצר בצורה זו, לומד המטופל כיצד לשנות את גישותיו כלפי עצמו וכלפי העולם החיצון, כיצד לשפר את הסתגלותו למציאות. השיטות המופעלות בפסיכותרפיה חייבות להיסתגל למקרים הפרטיים: יש מי שזקוקים לעידוד אחרים צריכים חינוך-מחדש או פסיכואנליזה. לכן,יש להכיר היטב כל מטופל,קודם שמתחילים בטיפול מהסוג הזה. התוצאות הטובות ביותר מושגות כאשר המטופלים שמעונינים להירפא, משתתפים ברצון בטיפול, כשהם ברמת אינטלגנציה שמאפשרת להם להבין את המנגנונים הפסיכולגיים המנותחים, ואינם מפיקים ממחלתם רווח גדול מידי. נשמע מסובך? מקווה שאיש מקצוע ישיב ביתר פשטות ובהירות בהצלחה בטיפול זיגמונד.

שלום תום, אני מבין את שאלתך היטב (ראה תשובתי ל"אלמוני" מלפני שבוע). אתה מבטא דעה רווחת לפיה פסיכותרפיה מזוהה עם חיטוט עצמי. חיטוט עצמי בלבד אכן עלול לגרום לנסיגה במצב, אם בזה מסתכם הטיפול ואז מדובר בטיפול לא טוב. בד"כ חקירת ההיטוריה האישית של המטופל וחקירת מניעים העומדים בקונפליקט זה לזה אינם חייבים להיות אך ורק חיטוט עצמי, אלא מטפל טוב אמור לחדש למטופל משהו או להראות לא נקודת מבט חדשה גם אם המטופל מביא שוב ושוב את אותו חומר עצמו. זה כאשר מדובר בטיפול פסיכודינאמי (בעל אוריינטאציה פסיכואנאליטית). מעבר לכך, ייתכן שאם כל טיפוליך היו עפ"י גישה זו, תרצה לשקול טיפול בעל אוריינטאציה אחרת כמו טיפול התנהגותי-קוגניטיבי ולראות איזו השפעה יש לטיפול מסוג זה עליך. טיפול כזה הוא הרבה יותר ממוקד במטרה וקצר טווח. בכל מקרה, אם אתה נשאר בטיפול הנוכחי כדאי מאוד שתעלה את תחושותיך במסגרת הטיפול עצמו, מה שאני מקווה שאתה עושה. קיימות כמה התוויות-נגד לפרשנות בטיפול כמו למשל כשאדם נמצא במצב דיכאוני אקוטי. אם זה המצב עדיף להתמקד בעשייה ולא בהבנת המצב, כי מה שאתה מכנה "חיטוט עצמי" עלול לתרום להסתגרות. עשייה במסגרת טיפול אפשרית יותר ע"י טיפול התנהגותי-קוגניטיבי. שאלה נוספת שכדאי לך לשאול את עצמך היא מה מחזיק אותך בטיפול, אם אתה מרגיש שהוא עושה לך רע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין