מצב כרוני למרות ואולי בגלל (?) טיפול ממושך מדי

בוקר טוב, אני גבר באמצע שנות הארבעים לחיי, התחלתי טיפול פסיכיאטרי, ששילב תרופות ושיחות, בסביבות גיל 14 בגלל חרדות קשות מאוד שהחלו שנתיים לאחר מות אבי, אני בן יחיד וקשריי עם אמי היו בעייתיים מאוד (היא עצמה הייתה חרדתית מאוד, אך לא הלכה אף פעם לטיפול בעצמה). חרדות אלו מנעו ממני בזמנו מעבר ישיר מיסודי לתיכון והפסקתי לימודים לשנה, אפילו הייתי באשפוז פסיכיאטרי קצר, למרות שתמיד הייתי תלמיד מצטיין. הייתי בטיפול אצל אותו פסיכאטר שאכן עזר לי מאוד לפחות בשנים הראשונות להתייצב בצורה שאיפשרה לי לחזור לביה"ס, לסיים בגרות ותואר ראשון. אח"כ היו ניסיונות טיפוליים שונים, באופן כללי התמדתי ברובם, מדובר על טיפולים שנמשכו שנים. בהפסקות שבין הטיפולים גיליתי שאני מגלה בעצמי כוחות שלא חשבתי שיש לי ומגיע להישגים שלא היגעתי אליהם בזמן הטיפול. למשל, בתקופת לימודי התואר השני והשלישי שלי כלל לא הייתי בטיפול. בשנים האחרונות, בעקבות אירועי חיים קשים מאוד (דירתי נשרפה, פוטרתי מעבודתי, קשר רומנטי ארוך נותק, תאונת דרכים קשה ועוד) נכנסתי לדיכאון ועשיתי ניסיונות שונים לחזור לטיפול, אך כל הניסיונות הללו החמירו את המצב משום שפיתחתי איזו "תגובה אוטומאטית" של תלות במטפל (ולא משנה מי הוא היה) והעצמאות היחסית שרכשתי בתקופות שלא הייתי בהן בטיפול אבדה לי. עקב כך, החלטתי להפסיק ללכת לטיפול ואכן מצבי הוטב, קל לי יותר להיות עם עצמי, אך אני מבודד לחלוטין, הרבה יותר מאשר כאשר סבלתי מהפרעות חרדה ודיכאון. אני עדיין נמצא בדיכאון, אך כל הטיפולים התרופתיים שניסיתי נגד דיכאון (והתמדתי בכך) לא עזרו לי. כיום אני עצמאי לחלוטין, מתפקד ברמה גבוהה, אך פגיע מאוד, דבר שגרם לי לנתק קשרים עם עוד ועוד אנשים עד שנותרתי לבדי לחלוטין. חלק גדול מעבודתי נעשה דרך הבית, כך שיכולות לעבור יממות על גבי יממות שלא אראה אף אדם. כאמור, כל ניסיון לחזור לטיפול רק מחמיר את המצב, מגביר את התלות והחרדה וגורם רגרסיה. אני מאוכזב מאוד מיחסים עם אנשים, למרות שהיו לי שני קשרים זוגיים שנמשכו שנים רבות כל אחד ואף היו לי חברים רבים בתקופות קודמות בחיי, אך בשנים האחרונות "גיליתי" שרוב האנשים מרוכזים בעצמם, הקשר אינו הדדי, במקרה הטוב הם מוכנים לשמוע על בעיותיי כגירוי לספר על בעיותיהם שלהם. סבלנותי לאנשים הולכת ופוחתת ואני מסוגל לשמור עליה רק בתחום המקצועי. אשמח לקבל תגובה מאיש מקצוע שלא יפנה אותי לטיפול נוסף. תודה.

אלמוני שלום ראיתי שלט לא מזמן אצל אדם מעשן שאומר "מרוב קריאה על הנזקים שגורמים הסגריות החלטתי להפסיק לקרוא". אין ספק שהטיפול מעלה דברים כואבים, אבל אני מתקשה להאמין שהוא זה שגרם לך להיכנס למצב הקיים. במידה ואתה שבע מטיפולים תוכל לנסות לטפל בעצמך בשיטות מוכרות של ספורט, תחביבים, שמירה על תזונה בריאה וכדומה. לעיתים זה עוזר. עם זאת, המצב האובייקטיבי שאתה מתאר מדאיג, האנרגיה שלך להתמודדות ולשינוי הולכת ופוחתת, וכפי שאתה מאוכזב מהאנשים והמכרים, כך אתה מאוכזב (באופן טבעי) גם ממטפליך. הבעיה שזה מעגל סגור של בנית הכשלון הבא והאכזבה הבאה. אם החלטת שאתה מיואש סופית מבני אדם באמת אין טעם לפנות שוב לטיפול. אבל אולי אם במקרה תצליח ליצור כימיה עם איש מקצוע שיוכל לעזור לך, זה יהיה גם סימן שאפשר לעשות שינוי של ממש בכל מעגלי החיים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, תודה על תשומת הלב ועל תשובתך. אמרתי לעצמי את כל מה שכתוב בתשובתי. אני נמצא באיזה שהוא שלב של השלמה עם הייאוש ובאמת שעברתי המון מטפלים. למעט מקרים קיצוני שגבלו ב-MAL PRACTICE דווקא בקרב בעלי המוניטין, לא התאכזבתי והגזירה השווה שאתה גוזר בין אכזבתי ממטפלים ואנשים אחרים אינה מדויקת. ביחסיי עם מטפלים אף פעם לא הרגשתי מושפל או מנוצל כפי שהרגשתי עם אנשים שניצלו עד תום את הנתינה שלי אך כשהייתי זקוק להם הם נעלמו. מה שכתבתי הוא שלאחר טיפולים כה רבים שהתחילו בגיל כל כך צעיר נוצרה איזו שהיא "התניה" בין הליכה לטיפול ונסיגה במצבי. בשום פנים אינני חושב שמצבי הוא תוצאה של הטיפולים. השאלה היא אם קיים מצב של טיפול-יתר שעלול להזיק כמו מצב של מינון-יתר, תלות וסבילות בטיפול תרופתי. תודה, אלמוני.