לפסיכולוג, לפסיכותרפיסט, ולאחרים- זוגיות

בוקר טוב אני אשה גרושה מזה שנים רבות, בת 47,אמא לבן 18. חוויתי נישואים קצרים בני 4 שנים בלבד, ויזמתי את הגרושין מבעלי לשעבר בגלל שהוא לא היה חבר שלי.(לא בגידות,או משהו כזה..) במהלך למעלה מ10 שנות גרושיי,היו לי 3 מערכות יחסים משמעותיות , שנסתיימו להן. על אף אחת מהן אינני מצרה שהתחילה, ובוודאי לא שנגמרה. בשנתיים האחרונות, אני יוזמת נסיונות להיכרות, לחלוטין לא אינטנסיביים ואובססיביים, הכל בהתאם לאפשרויותיי, ולחשק הכללי. מוכרחה לציין, כי אחת לחודש בערך, יש "פגישה עיוורת", בד"כ עם גברים פנויים בגילאי 50 פלוס מינוס, , אך למעט פגישה בת שעה- שעתיים לא קורה כלום. אין עניין לפגישה שנייה, אין סקרנות,לא לי ,בכל אופן, וכנראה גם לא לצד השני. אני אשה מאוד נאה, צעירת מראה, זורמת עם החיים, מקרינה עצמאות, יודעת מה רוצה, בעלת כושר ביטוי וניסוח טובים מאוד, תקשורתית, וחסרת פוזה. באופיי אני נוחה נינוחה, ואוהבת לחיות, יכולה להיות סוערת, אך לרוב רגועה. כמוכן, -חשוב לי לציין כי אני טיפוס שאיננו אוהבת שמארגנים לה את החיים יותר מידי , אבל ......לא כותבת על כך בראש חוצות... אינני "נערת שער"- אבל בהחלט שומרת על חזות מאוד מתוחכמת ומטופחת, וזוכה למחמאות במקום עבודתי.(שרובו מורכב מאנשים צעירים). אני מספרת את כל העובדות הללו, כדי שלך- המומחה- יהיה רקע נרחב יותר עלי ועל אופיי, למרות שאני מודעת לעובדה, שנפש וירטואלית, איננה יכולה להצטייר במדוייק כמו נפש שהעין והאוזן המקצועית קולטים פנים אל פנים. ולשאלותי- האם הקושי להתחבר לבן בת זוג בוגרים- נעשה יותר ויותר בעייתי ומורכב ככל שהנוגעים בדבר "מתבגרים בגיל"? האם איבוד הסקרנות והעניין שלי בנשוא הפגישה העיוורת, הוא בגלל שאני מחכה לאיזה "קליק" כמו בגיל הטיפש עשרה?(קליק פיזי ונפשי גם יחד) האם אני משדרת משהו לא טוב באותה פגישה, שגורם לגבר שלא לנסות ולא להתעקש על קיומה של פגישה שניה? (ברצוני לציין כי קרו מיקרים ,בודדים, שלמחרת היה טלפון מהגבר "המועמד", ורמיזה על עניין מצידו- אך אני- בגלל היותי אשה מעשית בהגדרה לא נתתי לזה "אור ירוק"- כי הרגשתי שבאמת חבל על הזמן וזה לא מתאים). לשאלות אלה מצטרפת תהייה: האם ייתכן שבתוך תוכי השלמתי עם האפשרות הלא רצוייה, כי אשאר לבד- כי בעצם לא כל כך רע לי לבד?ובגלל זה אני כביכול לא "מתאמצת מספיק"?? עמוק בבטן- אני מאוד רוצה להתחבר לבן זוג הולם, ולא ויתרתי על "פרק ב" בחיי, אך עלי להודות כי תחושת הבטן שלי היא שלא אהיה מוכנה "להתאבד על זה". אשמח לשמוע חוות דעתך בברכה רחלי

רחלי שלום. אשמח לכתוב לך אם תעבירי אלי את כתובתך במייל. הסיטואציה שלך מדברת אלי. כל טוב ש נ ה ב

צהרים טובים, הקליקי פעמיים על השם שלה וקבלי את האימייל . מזדהה עם הסיפור שלה?

שלום רחלי, במגבלות של ייעוץ דרך כלי התקשורת, תיארת יפה את בעייתך תוך מודעות חלקית לסיבותיה. מתיאורייך עולה צורך עצום בשליטה, דבר שללא ספק עזר לך להתקדם בתחומים אחרים בחיים. צורך זה אינו עולה בקנה אחד עם חיי זוגיות, ברוב המקרים, בהם נדרשת מידה מסויימת של "הפקרת" עצמך בידי הצד השני, מתן אמון בו ואפילו הישענות עליו. בכל קשר זוגי קיים, מעצם הגדרתו, מרכיב של תלות ונראה שהצורך החזק שלך בשליטה אינו מאפשר לך להרגיש תלויה. מסיבות שונות, הנעוצות בהיסטוריה האישית שלך במשפחת המוצא שלך, הצורך שלך בעצמאות עולה לאין שיעור מהצורך שלך בקשר. את גם מדברת הרבה יותר על כך שאת אטרקטיבית בעיני גברים, וכמעט אינך מציינת תחושת בדידות, צורך בקרבה ובהתחלקות עם מישהו. לגיטימי לחלוטין לחוש כך, וייתכן שלא רצית לשתף אותנו באותם חלקים מצוקתיים יותר של חוסר וחסך, אך השאלה היא האם את מוכנה בשלב זה של חייך לוותר על דפוס זה לטובת זוגיות. אם כן, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר לעצמך את הצורך החזק בשליטה, מה מקורותיו ועד כמה את מוכנה לוותר על חלק ממנו. שני דברים נוספים: שיעור ההצלחה בפגישות עיוורות עומד על אחוז אחד, כך שלא זו הדרך ועדיף לפגוש בני זוג פוטנציאליים בחיחי היום יום, לא בצורה אקטיבית, אלא פשוט לתת לדברים לקרות (מה שמן הסתם, מאוד קשה לך בגלל הצורך בשליטה). דבר נוסף: נתקלתי לאחרונה בספר פחות פסיכולוגי המנתח את תופעות הזוגיות/רווקות בישראל בצורה מובנת לכל ועם זאת מבוססת מבחינה מחקרית, ספרן של מינה צמח וורדה מילבאואר "זוג או פרט". בכל דרך שתבחרי, בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין פסיכותראפיסט

שלום גידי מסירה את הכובע., על הניתוח, ועל הקליעה בול... אכן, הצורך שלי להיות בשליטה , והסלידה שלי מהתלות- בהחלט מאפיינים את חיי, בעיקר מאז גרושיי, ובשנים האחרונות-אף מרקיעים ל שחקים. (חשוב לי להדגיש:-שליטה -לא שתלטנות). תשובתך מעוררת חומר למחשבה, קצת קשה לי לחבר את העובדה שהצורך שלי להיות בשליטה, מקלקל לי את יכולתי להתחבר לבן זוג. אבל הבעיה המנקרת לי יותר היא העובדה שאחרי פגישה "עיוורת" אחת, בד"כ אין לי עניין יותר...... כאילו, לא מצאתי נקודות מעוררות עניין ו/או משיכה בבן שיחי, כדי שאאותת לו שיש לי רצון לפגישה נוספת. אגב- אינני שבוייה בדמותו של מי שעתיד להיות "פרק ב" שלי.....כלומר אין לי איזו דמות מיתולוגית שצריכה להראות ולהשמע כך או אחרת, תכונה שתמיד מפריעה להיווצרות קשר חדש.. אודה כי קשה לי להכיר אנשים בדרך אחרת, אני לא "מהמתהוללים", ואינני צועדת ברחוב עם שלט קטן על המצח "אני פנוייה". אגב, אני מבקשת לתקן או להבהיר , כי לא היתה לי כוונה להדגיש(כפי שאתה הבנת בטעות) על היותי או לא היותי אטרקטיבית. ציינתי את חזותי הנאה, רק על מנת להבהיר שלא מדובר באשה שיש לה בעייה של מראה חיצוני....זה הכל. ובכלל, למדתי שנשים וגברים בעלי מראה חיצוני רגיל או פחות מזה מצליחים נהדר להתחבר... תודה על תשובתך, אם יש משהו נוסף- אשמח לדעת עליו. רחלי