למה חברים מעצבנים לפעמים?

היי לכולם! לפני שאני מתחילה את הנאום הארוך שלי, אני רק רוצה להגיד שהתלבטתי הרבה אם בכלל להעלות את השאלה הזו או לא...... אני כבר לא טירונית בחיים, והעניין הוא בסך הכל די פעוט, ואני מכירה את הנפשות הפועלות, ובכל זאת כל-כך לוקחת ללב... מכיוון שאני די לבד בעולם, אני תלויה כל-כך בחברים שלי, וכל ציוץ שלהם כל-כך משפיע עלי... טוב, וכעת לגופו של עניין: יש לי חברת ילדות שבסך הכל היחסים בינינו מעולים. אבל לפעמים יש לה קטעים מוזרים כאלה שמערערים לי את הבטחון בעצמי ובכל מערכת היחסים שלנו...... מדי פעם לא מתחשק לה להיפגש, וזו זכותה המלאה לפרטיות ולחיים משלה. אבל כשהיא מספרת מעשיות שהיא לא בבית ביום בו אני מציעה להיפגש ובסוף מתברר שהיא כן והכל היה מצוץ מהאצבע - זה כל-כך פוגע, גורם לי להרגיש כל-כך לא רצויה.... כך קרה רק היום, וזה כל-כך פגע בי עד שאני יושבת עכשיו עם דמעות בעיניים ובקושי רואה בכלל מה אני כותבת... ואני שואלת שוב ושוב שאלה פשוטה עד כדי גיחוך: מדוע לשקר? זה הרי אפילו לא "שקר לבן", זה סתם בלוף מטופש שהורס את כל האימון... לעזאזל, תגידי דוגרי שהיום לא בא לך, שאת רוצה קצת זמן לעצמך, למשפחה שלך, ואפילו לחברים אחרים........ זה הרי כל-כך לגיטימי, ולשקר הרי יש רגליים כל-כך קצרות... ו-כן, כמובן שניסיתי לדבר איתה על זה, אבל אופי-זה-אופי-זה אופי ואי אפשר לשנות אותו... ואני, שאומרת לאנשים תמיד לא לקחת דברים באופן אישי, מוצאת את עצמי פתאום לוקחת את זה כל-כך אישי, בטוחה שאני דפוקה ובגלל זה נמאס לה ממני....... וכך זה חוזר על עצמו כבר שנים, ואני לא מתרגלת ולא מתחסנת, ומרגישה כל-כך אינפנטילית ומטופשת... מה לעשות כדי לא לקחת כל-כך ללב? ורק עוד משהו: נוסף לכל אני צריכה כל הזמן להתאמץ כדי שהחברים לא ירגישו עד כמה אני תלויה בהם, שלא ינצלו לרעה את החולשה שלי, וזה כשלעצמו סוחט ממני המון אנרגיות...... תודה לכל מי שיקרא ויזרוק איזו מילה טובה! נזבורה

אני מבין שאת כועסת. אני גם התנהגתי כמו החברה שלך לחבר שלי. ואת האמת הרגשתי מגעיל אם זה. חלק גדול ממה שגרם לי לעשות את זה זה האופי שלו. בין השאר שהוא היה נודניק. היה מתקשר אלף פעם ביום. וזה נורא הרגיז אותי. אם כל זה שהוא בן אדם טוב. לא סבלתי את האופי וההתנהגות שלו ואפילו לא את הקול המעצבן שלו. והתנהגתי כמו החברה שלך. חיפשתי ומצאתי תירוצים כל הזמן. עד שבאוגוסט בערך. כתבתי לו מיכתב שרשמתי לו את כל מה שהפריע לי. וגם רשמתי שאני מעדיף לא להפגש איתו. כי אני בטוח שאם הקשר היה ממשיך עוד זה היה מתפוצץ בסוף. וכנראה שלא בטוב. בגלל שהיינו חברים כל כך הרבה זמן. העדפתי לעשות את זה ככה. ולא למשוך. ולסגור הכל בצורה "טובה"כמה שאפשר. אני יודע שלא היה לו קל. אבל אני הרגשתי שזה מעיק עלי. הקשר הזה. שזה מעקב אותי בחיים. שאני צריך לשקר כל הזמן. זה לא חברות מבחינתי אם אני משמש מעמסה על חבר או שחבר עלי. אני לא מתכון לחבר שצריך עזרה אלה בדברים אחרים. חברות צריכה להתאים לשתי הצדדים ולא ליהיות רק נוחה לצד אחד. אני לא יודע מה גרם לה לשקר לך ואני לא מצדיק אותה. כמו שלא הצדקתי את עצמי. אבל אולי יש גם משהו שהוא לא בסדר מצדך??? כדאי שתיבדקי איתה. בלי להכנס לפרטים של אותו מקרה. זה באמת מעליב לתפוס חבר שמשקר לך על חם. איתן

היי איתן! ראשית - תודה על העידוד. שנית - ניסיתי לברר עם החברה עשרות, אם לא מאות פעמים - שתגיד לי מה אצלי מפריע לה, כי אני לא חושבת שאני טלית שכולה תכלת, ואני בהחלט שמחה לשמוע ביקורת בונה. אבל הצרה עם הבחורה הזאת שהיא אף פעם לא אומרת דוגרי, היא תמיד מתחמקת מתשובה... ובעברית פשוטה קוראים לזה פחדנות! בכל אופן, אתה יודע מה אני חושבת לפעמים? שהחטא הגדול ביותר שלי הוא שאני... רווקה! אתה בוודאי יודע מה היחס של החברה שלנו, המתקדמת כביכול, לנשים רווקות מגיל מסויים... ואצל החברה הזאת הקטע הזה משחק במיוחד... זה התחיל עוד בתקופה שהיא בעצמה היתה רווקה - וזה היה לפני עשרים וכמה שנים - אני לא אשכח אף פעם את הלחצים שהופעלו עליה מצד משפחתה שתתחתן, והיא היתה אז בסך הכל בת עשרים וחמש! וכעת, כשיש לה בת בגיל עשרים ואחת שרק השתחררה מהצבא, הסיפור חוזר על עצמו... אז אתה כבר מבין מה הולך כאן: מצד אחד, אולי החברה חוששת שאתן דוגמה רעה לילדה הקטנה והמסכנה שלה, ואולי אפילו אביא לה דיכאון או "נאחס"... ואם לא די בזה, יש לה הורים שבעיניהם אישה רווקה במשפחה או בין החברים זאת בושה וחרפה שאין כדוגמתה... ואם גם זה לא מספיק, אז אותם ההורים דוחפים לה כמויות לא מבוטלות של כספים, והרי כל ילד יודע ש"בעל המאה הוא בעל הדעה".... ואין לך מושג כמה זה כואב!!!!!!!!! הרי אם הייתי רוצה לחטוף את הבעל שלה או כל בעל אחר - הייתי מנסה לעשות את זה כבר מזמן... אבל אף אחד לא העלה את זה בדעתו לרגע...... אם לא התחתנתי - אני פסולה, עם זנב וקרניים, מצורעת..... טוב, זהו, לא אעייף אותך יותר מדי עם הנאום הזה... אז שוב תודה וכל טוב! נזבורה

שלום רב, כמו שבאופן טבעי אנחנו לומדים לשפר את המיומנויות שלנו בבישול, נניח, או בנהיגה, או בכתיבה, וכו' וכו' - כך ניתן לשפר מיומנויות חברתיות. אולי לא נגיע לרמת "המלכה של הכיתה" - אבל נוכל להיות רגישים לסביבתנו ומועילים לה, מבחינה חברתית. אני מציע לך להתבונן אל עצמך, ואל מה שאת מציעה לחברות שלך - ומכאן להבין את התחמקויותיהן. אם אין לך מה להציע, או שאת מציעה מה שלא רלוונטי להן - אין פלא שיש הסתייגויות. המפתח הוא בהבנתך את עצמך, ובשיפור שלך את עצמך - ולא במיקוד על וכלפי חברותייך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

חשבתי לעצמי למה היא עשתה את מה שעשתה, ואולי זה בגלל שהיא לא רוצה לפגוע בך? ואני אומרת זאת כי לפעמים זה קורה...לא כדי לומר לך סתם. דבר שני, יכול להיות שיש ביניכם יחסים עמוקים, והיא נורא חוששת שתקבלי את דבריה(סירוב להיפגש) בצורה שהיא לא רוצה שתקבלי אותה. אפשרות שנייה היא שאולי הקשר ביניכם לא כ"כ טוב, למרות שאתן חברות ילדות, והיא סתם לא כנה. רציתי להוסיף עוד דבר, אחד הדברים שאנחנו צריכים ללמוד זה להיות תלויים בעצמנו, יכול להיות שזה לוקח זמן, ולפעמים אנשים מסביבנו מנצלים זאת לרעה, אבל דווקא בגלל זה צריך לנסות ללמוד, לשנות את מה שהיה פעם, ולנסות לחיות עם עצמך ובשביל עצמך :-)

לכל מי שענה, ראשית - תודה על ההתיחסות. כל הגולשים תמכו ועודדו וכבר שיפרו את הרגשתי, ובמיוחד ג'קי - את תמיד היית ותישארי פשוט מקסימה! ולד"ר יוסי אברהם - דווקא מתשובתך אני מאוכזבת. אולי הציפיות שלי מוגזמות, אבל מאיש שעוסק בנפש האדם, ושבוודאי רואה עד כמה אני לוקחת את הדברים קשה - הייתי מצפה ליותר עידוד. ומה אני מקבלת במקום זה? תשובה שבעצם אומרת שאין לי מה להציע, שאני סתם כלומניקית ונודניקית, שלא פלא שבורחים ממני ולכן אני יכולה להאשים רק את עצמי. אז ככה: נכון שיש במשפחתה של חברתי דעה קדומה נגד רווקות, ועל זה אין מה להתווכח איתי כי אני היא זו שמכירה אותה ואת משפחתה ולא אף אחד אחר מהפורום. ובכל זאת, אם תשים לב להודעה הראשונה שלי, כתבתי שם בפירוש שאני בהחלט לא חושבת שאני טלית שכולה תכלת, ופתוחה לביקורת בונה!!! אז אולי נדמה לך שהדברים שלך הם-הם הביקורת הבונה, ואולי אתה צודק. אבל אני לא יכולה להימנע מההרגשה שבעצם התשובה שלך היא: "Get of my back". אם אני טועה - אשמח לשמוע זאת! כל טוב לכולם! נזבורה

היי, יש בזה עניין של דפוס מסויים. לפתח תלות דווקא באנשים שפוגעים. כמו להוכיח לעצמך ש:"אני דפוקה, עובדה שאני לא לומדת לקחים...". אולי זו לא פגיעה עצמית במובן הפיזי, אבל יש פה איזשהו כוח, שנוטה לפגיעה עצמית. העלבון, הפגיעות... בד"כ אנשים מנסים להימנע מזה, או שאחרי כמה פעמים של עלבון, פשוט מנתקים את הקשר, או תופסים מרחק מסויים. אין ספק, שלאותה חברה "יושב" משהו על הלב... אם את חושבת שאת מספיק חזקה, תשאלי אותה על זה ותבקשי תשובה אמיתית, כואבת ככל שתהיה (או לא)... אבל זה משהו שאת יכולה לעשות, רק אם יש לך מספיק כוחות פנימיים להתמודדות עם משהו, שיכול להיות לא נעים.

היי הרה! כן, יש משהו בדברייך על הצורך להיפגע שוב ושוב ולהרגיש "דפוקה". אבל מצד שני העניינים לא פשוטים כל-כך: ניסיתי לדובב אין ספור פעמים את חברתי, שתאמר לי את כל מה ש"יושב לה על הלב", כדברייך, אבל כמו שכבר ציינתי, היא פשוט פחדנית ומתחמקת. ולשאלה שלך - האם אהיה מספיק חזקה כדי לעמוד בביקורת? בוודאי שלא יהיה נעים לשמוע דברים קשים. אבל שום דבר לא מסוגל לפגוע כמו שקרים והתחמקויות שמראים על זלזול מוחלט באינטליגנציה שלי. שום דבר - לפחות לפי התפיסה שלי - לא יכול לפגוע יותר מאשר הידיעה שחושבים שאתה "פתי מאמין לכל דבר", שאתה בולע כל "לוקש" שמוכרים לך. וגם העניין של ניתוק היחסים הוא לא פשוט כל-כך: הרי אף אחד לא מושלם, ואם נתחיל לנתק קשרים בגלל כל אי הבנה פעוטה - אז מי יישאר לנו בסוף? אני לא יודעת, אולי אני סתם פגיעה, עושה מנמלה פיל... זה הרי עניין פעוט כל-כך... אולי אני פשוט צריכה להתחסן... אבל איך עושים את זה? על כל פנים - תודה על העידוד! כל טוב! נזבורה

היי כולנו נתקלים ביחסים דו ערכיים עם הסובבים, לא פעם ראשונה שאת מלינה על החברה הזו, אז סיפרת שדיברתם ושהעיניין הסתדר. גם לי יש חבר ילדות שהתנהגותו שונה משלי בצורה מעצבנת למדיי. בתקופה האחרונה לאחר צינון הקרבה בינינו החלטתי שאני הולך להרחיקו ממעגל החברים הקרובים. אולי כדאי שתתחילי להבין שלכל אחד יש תחליף,ושבעצם את החברה הטובה ביותר של עצמך-מיצאי לך עיסוקים מעניינים ע"מ לצנן תתלות בחברים, ושימי את החברה הזו ואת המשפחה הפרימיטיווית שלה בצד.

היי ניר! החברה שסיפרתי עליה בפעם הקודמת היא מישהי אחרת, לא אותה אחת. ולשמחתי איתה הכל הסתדר, והסיבה: היא אמרה דוגרי את מה שכאב לה, וביחד ישבנו והבהרנו את כל אי-ההבנות וכל אחת הבינה את תרומתה ל"קצר", וגם ידעה להתנצל. ונדמה לי שלא אחדש כלום בזה שאומר שהמפתח ליחסי חברות תקינים היא היכולת ללבן דברים ביחד וגם להתנצל, תוך הבנה שהתנצלות היא לא פחיתות כבוד אלא ההיפך - מעידה על אומץ ובגרות. מהסיפורים שלי אפשר אולי לקבל את הרושם שאני לא יודעת להסתדר עם החברים שלי ורק רבה עם כולם... נו, טוב, אז תאמינו או לא, אבל זה לא ממש מדוייק... אבל אם יש משהו בהתנהגות שלי שמפריע - אז שיגידו, ואז אפשר תמיד להגיע לאיזושהי הבנה מבלי שמישהו מהצדדים ירגיש "מנצח" או "מפסיד"... כל טוב ותודה על העידוד! נזבורה