על הצורך לכאוב

אני מתנצלת על הנדנוד, אבל אני זקוקה לתשובה. עדיין לא נעניתי על הקשר בין מכות בילדות לבין התמכרות פיזיולוגית לכאב. אני מצרפת את הקישור לשאלה המקורית. אשמח לקבל כל תגובה בנידון, ואם אינכם רוצים לענות, אנא אמרו זאת ואפסיק לחכות. http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=23311&t=23027

ממנו החלה השרשרת http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=23027&t=23027

ל"שואלת" שלום עברתי על רשימת ההודעות הקשורות לשאלתך והתרשמתי שהתשובה ניתנה לך פחות או יותר על ידי עמיתי לפורום בצורה די חד משמעית. מאחר ואת מרגישה בכל זאת שהדברים נשארו פתוחים אנסה להרחיב ולהסביר. ראשית (וכאמור), הקשר בין מכות בילדות לכל תופעה אחרת בהמשך ההתפתחות הוא ייחודי לכל אדם. יש תופעות שהסתברותן גבוהה יותר בקרב ילדים שעברו התעללות, ותופעת הפציעה העצמית היא בהחלט אחת התופעות הללו. עם זאת, גם כאן יש ביטוי ייחודי לכל אדם ויש להבינו מבלי להתפס לסטראוטיפים. כעת לגבי ההתמכרות לכאב. בסדרת התשובות הקודמת נאמר באופן ברור שלא קיימת התמכרות פיזיולוגית לכאב. אנשים שמכאיבים לעצמם עושים זאת בשל סיבות נפשיות שונות ואין לכך אינדיקציה פיזיולוגית ספציפית. קונקרטית לגבי שאלת האנדורפינים: מבלי להכנס למורכבויות כימיות, מדובר בחומר המיוצר על ידי הגוף ופועל בצורה דומה לתרופות מסויימות המשככות כאב. הפרשתם קשורה למצבים שונים הקשורים כמובן לכאב (שהוא גם מצב לחץ באופן טבעי), אך גם במצבים אחרים הכרוכים על פי רוב בפעילות גופנית כלשהי, במצבים של סטרס (לחץ) שונים או ריגוש. כתוצאה משחרור החומר במוח ישנה תחושה של הפחתת כאב, אופוריה, וכדומה. סביר להניח שכאשר אדם פוגע בעצמו הדבר קשור לא רק לפצע של ממש אלא למצב לחץ או ריגוש קיצוני. לפיכך בהחלט תתכן הפרשת אנדורפינים גם ללא "פצע פתוח". זו אולי הסיבה שרוב אלו שחותכים את עצמם מדווחים שלא חשו כאב בעת המעשה. את נושא חוסר ההתמכרות לכאב אפשר להסביר אולי דרך דוגמא אחרת. מקובל לחשוב שאימון ספורט אינטנסיבי גורם להפרשת אנדורפינים שמביאים לתחושה נעימה. יש לכן אנשים שאומרים שהם מכורים לספורט. אפשר בשפה עממית לומר שהם צודקים כי הם התרגלו לעשות משהו שמתגמל אותם. אבל אם נכנסים לעובי הקורה, לא מדובר בהתמכרות פיזיולוגית אלא ביצירת הרגל (אפשר לקרוא לזה התמכרות אם רוצים) שיש לו מניעים נפשיים אך אינו התמכרות בעל מאפיינים פיזיולוגיים. התמכרות "פיזיולוגית" היא מצב שבו קורים תופעות פיזיולוגיות חזקות, כמו תסמונת גמילה (למשל תופעת ה"קריז" בגמילה מסמים מסויימים) ולא ידוע לי על תסמונות כאלו אצל אנשים שהפסיקו להתעמל, כמו גם אצל אנשים שהפסיקו לפצוע את עצמם. יתכן שהם יחושו חוסר או אי נוחות מהפסקת ההרגל ולתופעה זו קוראים הרבה פעמים בטעות התמכרות. אבל לא כל הרגל הוא התמכרות. מכאן שהפגיעה העצמית יכולה להחשב כהרגל שרצוי ללמוד להפסיקו, אך לא כהתמכרות. אגב, יצא לפני מספר שבועות ספר שנכתב ע"י שני חוקרים מאוניברסיטת תל-אביב שטוענים שאפילו התמכרות לניקוטין אינה פיזיולוגית, כך שיתכן שכל ההתבוננות על התחום אינה חד משמעית. יתכן שכל הבעיה בדיון הנ"ל נובעת מבעיה סמנטית: התמכרות היא מילה בעייתית. כבר בשנת 1964 הכריז ארגון הבריאות העולמי שהמונח התמכרות איננו מדעי והמליץ להשתמש במונחים אחרים, למשל באשר להתמכרות לתרופות. התמכרות הפכה למונח לשון נפוץ לגבי דברים רבים ואולי לכן התשובות לא סיפקו אותך עד כה. הייתי מנסה לנטוש את הדיון הסמנטי ולהתמקד במה שבאמת מטריד אותך בתופעה שתארת. אני מקווה שהדברים עונים על שאלתך בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התשובה.