לטלי פרידמן

אישתי נאלצה לנסוע דחוף לחו"ל לתקופה של חודש. אני נותרתי עם שני ילדי. היות ואני ביישן מתקשה לבקש עזרה מאחרים. לא מבקש עזרה מהורי היות והם אנשים מבוגרים המתקשים לתפקד. עם הבן הגדול אין בעיות,הוא מתבגר רציני ועצמאי. הקטנה היא ילדה בת 9 חמודה מאוד קשורה לאמה. כלומר גם לי אבל הקשר בינונו הוא לא כה הדוק כמו בינה לבין אשתי. הימים הראשנים להעדרותה של אישתי הצלחתי לטפל בה: יש לה הרבה דרישות נורמאליות ודרישה לתשומת לב.ועד כמה שיכולתי נענתי לבקשותיה אבל אני נורא מתוח ככל הניראה אאלץ להתפטר או שיפטרו אותי ואני גם מודאג בגלל התדרדרות מצבי הבריאותי . יכולתי למנוע את הנסיעה של אשתי לחו"ל אבל היה מאוד חשוב עבורה שהיא תיסע. והאמת מגיע לה שכולנו נבוא לקראתה. אבל לא תארתי לעצמי את הקשיים. אני נכה כך שחלק גדול ממטלות הבית נופלות על כתפי אשתי בדרך כלל. אבל כאמור עודדתי אותה לטוס מבלי ששקלתי את מגבלותי והשלכותיהן על הטיפול בילדים. אפילו מתקשה לעמוד במטפול פשוטות כמו קניות,נקיון הכנת ארוחות. הבן הגדול עוזר אבל כמה ניתן להטיל עליוץ הוא צריך להשקיע בלימודים בפעילות ספורטיבית ןפבעילויות בצופים. הבעיה היא שככל הנראה פגעתי בילדה, אתמול היתי מתוח ועצבני ולא יכולתי לסבול את נידנודים הנורמאליים שלה, צעקתי עליה ולא התיחסתי אליה יפה. כואב לי כי היא ילדה חמודה מתוקה ואחראית . כלומר היא לוקחת המון אחריות על משקורה בבית ומנסה לעזור לי להתמודד עם מגבלותי.שלשלום אפילו הכינה לי ארוחה בהפתעה. אתמול הלכה לישון ואפילו לא נפרדה בלילה טוב הרגיל ונראתה מדוכאת. מדובר בילדה שמחה אני חושש שהיא נפגעת ממני. עד כמה שאני אמפטי ומשתדל להבין אותה לא מצליח לטפל בה כמו שצריך. גם אין לי יכולת להרגיע את החרדות המתעוררות בה כל פעם ששומעת על פיגועה . אני מקווה שלא גורם לה לטראונה מיותרת. מעבר לכך, עד שאשתי נסעה הקשר ביננו היה יותר מטוב ,לא רוצה לקלקל לה את זה בקיצור אני מרגיש חרא עם המון רגשות אשם וחשש שאני פוגע בה. נקודה נוספתת, מדובר בילדה אינטליגנטית הסובלת מקשיי למידה המנמיכים את ביטוי היכולת האינטלקטואלית שלה שעל פי מבחנים פסיכולוגיים היא גבוהה . נראה לי שתחילת הלימודים מתסכלת אותה והיא לא זוכה ממני לתמיכה הראויה.

דני, אני מציעה שתשב איתה כשאתה רגוע ותנסה להסביר לה את המצב. עדי

דני שלום רב, קראתי את מכתבך בעיון רב, וככל שהעמקתי בו יכלתי לזהות רגישות גדולה שלך אל הסובבים אותך יחד עם מצוקה לא פחות גדולה. אישתך נסעה בעידודך לחו"ל, ונראה שעל אף הקושי, אינך מתחרט על כך. אתה עדיין מוצא לנכון לומר שזה מגיע לה. כך שאתה חושב עליה ועל טובתה, ומאפשר לה את הדברים להם היא זקוקה ושואפת. לגבי הקושי שנוצר בעקבות נסיעתה: יש לכם שני ילדים בגילאים גדולים יחסית, אינטילגנטים ושיודעים לסייע כשצריך. הבן עוזר בקניות והבת אפילו הכינה ארוחה בהפתעה. נראה שכולם מאד משתדלים שהכל "ידפוק כרגיל", אך עדיין אישתך חסרה וזו רק "התארגנות חירום". הנכות שלך מגבילה אותך ומקשה עליך עוד יותר את כל המטלות וההתמודדות. אולם למרות הכל ואף על פי נראה שאתם מצליחים להתארגן איכשהו. המקרה של אתמול בערב נראה בעיני כהתפרצות של המתח החבוי אצל כל אחד מכם בתקופה זו בעקבות חסרונה של אישתך. להערכתי שווה לנסות לשבת עם שני הילדים (ביחד או בנפרד, לפי שיקול דעתך) ולפתוח בשיחה כנה. לדבר על הקושי ותחושת החסר, ויחד עם זה גם לשוחח על החלקים המעשיים, ואולי אפילו ממש לחלק משימות לכל אחד מבני הבית בהתאם ליכולותיו. כך הדברים יהיו ברורים יותר, המטלות יתחלקו בין כוכם, ותוכלו לעבור את כל התקופה הזו כחויה משותפת. הכי חשוב הוא לדבר על הדברים, לשתף בקושי, ואם יש צורך בעזרה נוספת, כדאי להיעזר (קרובי משפחה, או אנשי שירות כמו: מנקה, מבשלת או כל דבר דומה). זו לא בושה. בהצלחה, טלי פרידמן