אורכו של טיפול

אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר קרוב לחמישה חודשים. אני ממש קשורה למטפלת שלי ונורא קשה לי לחשוב שאצטרך להסתדר בלעדיה. בצורה מוזרה מאד היא מייצגת בשבילי את האם שתמיד רציתי שתהיה לי. אני מתייחסת אליה בהערצה, וכל מילה שהיא אומרת נלקחת עמוק אל מוחי ואל ליבי. האם זה נורמאלי? האם יש סיבה לדאגה? איך אני אמורה להפסיק להיפגש איתה מתישהוא? האם זה אומר שאני טיפוס תלותי מידי? האם אני צריכה להגיד לה את הדברים האלו? מחכה לתשובתך, תודה.

שלום רב, שאלתך היא מסוג שאלות ה"מליון דולר", באשר אין נוסחה ידועה לחישוב אורך זמן הטיפול. לפי תאורך, יש קשר טוב בינך ובין מי שבחרת לסייע לך. על פניו זה מנבא כי המקצועיות שלה, שהביאה לתהליך בינאישי שכזה, תאפשר את ניווט הקשר אל תהליכים של פיתוח עצמאותך. זו דרכו של טיפול טוב, שמתחיל בתמיכה, ומסתיים בהעצמה. גם רגישותך, בעצם העלאת הנושא, חשובה, ותורמת ליכולתך לנוע ממצב של הנאה מהקשר והתלות, למצב של הנאה מעצמאות וחדוות הפרידה. אין לך מה להסתיר בהקשר לעניין הזה, ולכן שיחה על כך תועיל. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

דורין יקרה, התופעה שאת מתארת טבעית לגמרי, והיא מכונה 'העברה'. לקשר הנוצר עם המטפל יש חשיבות רבה בתהליך הטיפולי, ואין לך סיבה לדאגה. חמישה חודשים אינם זמן ארוך לטיפול. ישנם טיפולים קצרי מועד המיועדים לפתרון מהיר של בעיה ממוקדת, אך בדרך-כלל טיפול נפשי הוא תהליך ארוך העשוי להתמשך גם שנה שנתיים. הפרדה מן המטפל היא חלק מן התהליך, והיא אינה קלה, כפי שכל סיום של קשר בחיי היומיום אינו תהליך קל. גם לפרדה יש מקום בתהליך הטיפולי. ודאי שאת יכולה לדבר על כך עם המטפלת שלך, וכדאי שתעשי זאת. הקשר הטיפולי מבוסס על האמון ההדדי, ועל האפשרות לומר את כל מה שאת מרגישה. אין לך ממה לחשוש. מן התיאור שלך לא נראה שיש לך בעיה כלשהי, אלא דווקא להיפך: שאת חווה את התהליך הטיפולי לעמקו. אני בטוח שאם תשוחחי על כך עם המטפלת שלך היא תפיג את חששותיך. שבת שלום, דרור גרין

המילים של דורין - זה כאילו כתבתי זאת בעצמי. רק שאני בטיפול כבר שנה, והמטפלת שלי נוסעת בעוד חצי שנה לחו"ל לארבעה חודשים... ואני בשיא התלות. מה עושים עם זה? זה לא אמור להיות ככה. זה ממש נורא, אני אשאר כאן לגמרי לבד עם כל הצרות ועם הגעגועים.. ואם היה לכם מושג כמה ה"העברה" הזו כואבת. ואני לא מאמינה שזו תמיד רק העברה. אני חושבת שזו הקשרות של נפש בנפש מתוך מצב של היכרות מעמיקה כמו שיש בטיפול ושל כימיה יוצאת דופן עם המטפלת. אני לא מסוגלת לחשוב שיבוא יום והאשה הזו שאני אוהבת כל כך תצא מחיי ולא תדע מה קורה איתי יותר ואני לא אדע מה איתה. אני לא מסוגלת להאמין שכל האכפתיות שלה זה רק כל עוד אני משלמת לה. שזה קשר להשכרה ורגשות להשכיר. אני אוהבת את הבנאדם הזה, לא מכירה כמעט אנשים טובים ומיוחדים כמוה, ואני כואבת את המחשבה שזה נידון להגמר בניתוק. שהיא תעלם לי. שכל דקה איתה זה זמן שאול. אז אולי זו תלותיות, אבל אנחנו המטופלים בני אדם עם רגשות אמיתיים מאוד וזה נורא להקטין אותם בלהסביר הכל כהעברה ותו לאו. וזה נורא הניכור הזה, של לבוא אל מישהו שאתה אוהב אהבת נפש ולדעת שהוא רואה אותך בעיניים מקצועיות וחושב שתפקידו זה לשחרר אותך מהרגשות כלפיו ולשלוח אותך חזרה לעולם ולא להתגעגע אליך אפילו. אתה עוד מטופל בין רבים ולא יותר. זה מעליב וזה מפחיד וזה מכאיב. אני לא רוצה לאבד את האשה הזו! לא מוכנה! פעם אחת כשהעלתי את הנושא, בערך בפעם האלף, היא אמרה שאם כך אני אוכל להיות אצלה בטיפול כל החיים.... כנראה שהיא כבר לא ידעה מה לעשות איתי ואיך להרגיע אותי. אבל כאן התעצבנתי והטחתי בה שסכומים שכאלו מוציאים כי רוצים וצריכים טיפול, ולא כי אוהבים מישהו ורוצים לראות אותו! למה אני אמורה לדעת כל הזמן שהאדם שמכיר אותי הכי טוב, שהיא על תקן החברה הכי טובה, שחולקת איתי הכל ועוברת איתי את הרגעים הכי קשים, ושאני כל כך מעריכה אותה, תעלם לי בסוף? (ואפילו לא בסוף, עוד חצי שנה, זה אפילו לא תלוי אם אני אי פעם אהיה מוכנה לזה או לא)? מה דעתכם?

שלום סינדרלה, את צודקת. זה די מרגיז כשמנסחים רגשות בנוסחאות מילוליות. השאלה שלך מתארת את אחד הקשיים המרכזיים של הטיפול הנפשי. מצד אחד, נוצר קשר אינטימי יחיד במינו בינך לבין המטפלת שלך, ומצד שני זו אינה חברות. שהרי חברות אינה נקנית בכסף, ואינה מוגבלת לשעה בשבוע. המתח הזה, שבין האינטימיות לבין הגבולות הברורים הוא שמאפשר את העבודה הטיפולית. זו אינה עבודה קלה, והיא דורשת התמודדות בלתי פוסקת עם המאפיינים המיוחדים של הקשר הטיפולי. הפרידה מן המטפלת קשה לך, וקשה גם למטפלת שלך, ואין דבר אנושי מזה. עם זאת, ולמרות כל הכאב, גם לפרידה יש חשיבות בתהליך הטיפולי, ולא ניתן לדלג עליה. כמו פרידות אחרות בחיים מאנשים שאוהבים (חברים שעוברים לארץ אחרת, הורים שהולכים לעולמם), גם הפרידה מן המטפל היא חלק מן החיים עצמם, ואני מקווה שתמצאי בתוכך את הכוחות לעמוד בה. בברכה, דרור גרין