אני מתגעגעת לאמא שלי כל כך...

אני כל כך מתגעגעת לאמא שלי. סופי השבוע תמיד יותר קשים אבל משום מה גם היום קשה במיוחד. חשבתי עליה המון היום. אני מרגישה כאילו נוריתי בלב ונשאר לי שם חלל שלעולם לא יתמלא. אין לי אפילו עם מי לדבר עליה משום שבמשפחה כל אחד כואב את הכאב שלו ואין לי רצון להוסיף, לאמא שלי אין משפחה מלבדנו והחברות שלי נמצאות במקום אחר בחיים ולא כל כך מבינות אותי. כל כך אהבתי את אמא שלי. הערצתי אותה. היא היתה המודל לחיקוי שלי, הנחמה שלי, הבטחון שלי, החברה הכי טובה שלי. איבדתי את כל זה ואני מרגישה אשמה כל כך על כך שאני חיה והיא קבורה באדמה. אני יודעת שזו לא אשמתי אבל אני עדיין פה והיא לא והיא כל כך רצתה להיות פה. אני כל הזמן זוכרת את המשפט שהיא אמרה לי באחד הימים האחרונים שלה – שהיא כל כך אוהבת את החיים. היא אהבה את החיים בדיוק כמוני ובכל זאת הם נלקחו ממנה. זה לא הוגן וזה לא הוגן שאני ממשיכה לחיות ורוצה להתגבר על מותה כשבעצם היא היתה אישיות שאי אפשר להמשיך בלעדיה. זה לא הוגן לשים את החיים שלה מאחור ולהמשיך כאילו המקום שלה שולי בחיינו. הרי היא היתה מרכז הכובד של המשפחה ושל החיים שלי. היום במיוחד קשה לי, בלי סיבה מיוחדת. אני פשוט כל כך מתגעגעת לדברים קטנים וכל כך חשובים. אני מתגעגעת לכך שהיא קראה לי תמיד "מותק" והיתה מתקשרת אליי לעבודה כל יום לשאול מה שלומי. לא היה יום שבו לא דיברנו לפחות פעמיים בטלפון. היום בער בי הצורך להתקשר אליה ולדבר איתה ולא יכולתי וזה פשוט צרב את הלב במשך כל היום. בקושי רב התאמצתי לא לשחרר את הדמעות...עד שהגעתי הביתה. אני מתגעגעת לרגעים שבהם הייתי מחייכת אליה ואומרת לה שאני כבר לא ילדה קטנה והיא היתה אומרת לי: "גם כשתהיי בת שמונים תהיי הילדה הקטנה שלי". ועכשיו אני לא הילדה הקטנה של אף אחד ואפילו היא כבר לא תזכה להיות בת שמונים. אני זוכרת ימים שבהם הייתי מתרפקת עליה כמו תינוקת, מניחה את הראש על החזה שלה כשהיא היתה צופה בטלוויזיה. זה נתן תחושה ענקית של בטחון ושל קירבה. וכבר אין לי את זה. וכשאני מדמיינת את הרגעים האלה, אני ממש יכולה לחוש את המגע שלה בדמיון וזה כל כך כואב. כשהיא היתה חולה היו לשתינו המון לילות טרופי שינה – אצלי מדאגה, אצלה מסיבות רפואיות, וכשהיא היתה רואה במקרה שאני ערה בלילה ושואלת מה קרה הייתי עונה לה שלא הצלחתי להירדם ואז היא היתה שואלת אותי למה לא הערתי אותה כדי שהיא תשב איתי. היא היתה כל כך חולה, כל כך חלשה וכל כך עייפה ובכל זאת היתה מוכנה לשבת איתי. מעולם לא הערתי אותה אבל תמיד ידעתי שיש מי שרוצה להיות שם בכל תנאי. וכבר אין לי את זה. אני כל כך אוהבת אותה. אני יודעת שהיא מתה אבל האהבה לא מתה. אני עדיין אוהבת אותה באותה עוצמה ומרגישה את האהבה שלה עדיין איתי. לפעמים זה מנחם ולפעמים זה בדיוק מה שכואב. הייתי מוכנה לשלם בחיי בשביל עוד חיבוק אחד, בשביל עוד חמש דקות. אני לא יודעת אם ארגיש אי פעם טוב יותר ואם אני רוצה שהזכרונות ידהו. אני כל כך מתגעגעת אליה. אני מלאה הרגשה של ריקנות איומה בלעדיה. כל כך כואב לשמוע את הבנות במשרד מתקשרות לאמא שלהן כדי לספר לה כל דבר, בדיוק כפי שאני הייתי עושה עד לפני מספר חודשים. אני כל כך מקנאה בבנות גילי שיש להן אמא וזו הפעם הראשונה בחיי שבה אני מקנאה באחרים. מעולם לא הרגשתי קנאה כלפי מישהו, גם לא כשעברתי תקופות קשות. אבל עכשיו...זה משתלט עליי ואני שונאת את הרגש הזה. אני פשוט מקווה שהייתי ראויה לה ושהיא היתה גאה בי. אני מקווה שהיא לא מאוכזבת ממני על דרך ההתמודדות שלי עם מותה, שהיא לא כועסת על כך שנשברתי כפי שנשברתי, שאני לא חזקה כמוה. תודה שהקשבתם לי (כלומר – קראתם אותי)...אני אוהבת אתכם כל כך!

אוריתי, גם אני אותך. עם חיבוקי גדול גדול. עדי

אורית ערב טוב. את לא מכירה אותי, אני נועה. המכתב שלך היה מאוד מרגש. אני מבינה שכתבת כאן בפורום כבר בימים האחרונים (או יותר), אבל המכתב הזה הוא היה הראשון שקראתי שלך. מעניין אותי לדעת, אם את רוצה לספר - מתי אמא שלך נפטרה? בת כמה את? איך שאר המשפחה שלך מתמודדת (מה עם אבא שלך?). אני נפעמת מהמכתב שלך גם בגלל שאבא שלי נפטר לפני שנתיים וחצי, הוא היה צעיר יחסית (בן 53), ומת באופן מאוד פתאומי. אני הייתי בת 24, ומאז אני לא מרגישה כלום כלפי המוות שלו. כך שמצבי די הפוך משלך. בשנה האחרונה אני סובלת מחרדות קשות, שקשורות לכל מיני דברים מאוד פיזיים ומוחשיים, עד כדי כך שברגעי השיא של החרדה הרגשתי שהייתי מוכנה לשלם מיליון דולר בשביל לחזור לרגע שבו אבא שלי מת (אני הייתי איתו כשזה קרה) ורק לא להיות בסיטואציה שגורמת לי לחרדה. אני מצטערת באמת באמת אם אני בוטה, וגם לי זה נראה כמו חילול כבוד המת לחשוב דברים כאלה ובטח לכתוב אותם, אבל ככה הרגשתי. אני מאוד אהבתי את אבא שלי והיינו מאוד מאוד קשורים, והוא היה בן-אדם מאוד טוב, למרות שגם היו לנו בעיות. אבל אני בדרך-כלל לא מצליחה להרגיש כלום כלפיו מאז שהוא מת פתאום. פשוט הכל חסום אצלי. בגלל זה הפעים אותי לקרוא את כל הרגשות שלך. אני רק יכולה להגיד לך שאני בטוחה שאמא שלך לא מאוכזבת ממך, אלא היה לה המון מזל שהייתה לה בת אוהבת כמוך. נועה.

אורית יקרה! קראתי את מה שכתבת ופשוט התרגשתי עד דמעות!!! אני מכירה את ההרגשה הזאת, אני איבדתי גם אימא וגם אבא. והרגשתי, ובעצם עדיין מרגישה - בדיוק כמוך - בחסרונם - יום יום ושעה שעה. ובעצם, מה יש עוד להוסיף? את מתארת בצורה כל כך קולעת ומדוייקת את מה שעובר על מי שמאבד אדם קרוב, ולא חשוב בן כמה היה האדם הקרוב במותו, לא חשוב ממה ואיך נפטר, ולא חשוב בני כמה אנחנו, הקרובים לו שנשארנו בחיים. ו-לא, את לא מאכזבת את אימך, ואת לא נשברת, ואת לא חלשה. את כואבת - וזה הרי כל כך טבעי ומצופה! ואמנם אני לא פסיכולוגית, אבל למיטב ידיעתי כל הרגשות שעולים בך - כולל הקנאה ורגשי האשמה - הם מאוד אפייניים לתקופת אבל. אז אל תחמירי עם עצמך ואל תתביישי בשום רגש כי אין כל צורך! ואם יש חיים אחרי המוות, אז אני בטוחה שאימך לא רק שלא כועסת עלייך, אלא להיפך - היא גאה בך על האהבה העצומה שיש בך כלפיה! והאהבה הזאת כלפיה בוודאי תישמר בליבך למשך כל חייך ובבוא הזמן תחזק ותנחם אותך! ובינתיים - המשיכי לכתוב כאן בפורום בפרוטרוט על כל רגשותייך בכל פעם שאת מרגישה צורך - בדיוק בשביל זה אנחנו כאן! כל טוב! אחת

אורית, קראתי את הדברים שלך. הם כל כך בהירים, ומובנים, וכואבים. הכאב שורף וחותך ופוצע בפנים, אבל עצם היכולת שלך לומר את הדברים כך, בצורה כל כך בהירה ומובנת, זה מעיד על החוזק שלך. על היכולת להתמודד. על הבחירה שלך להמשיך את החיים. ותמיד תמיד לזכור ולאהוב את אימך. חיזקי ואימצי, טלי פרידמן