חשבתי שזה כבר מאחורי אבל לא

כבר עברו כמה שנים מאז הפעם האחרונה שהייתי במצב סטרס בלתי נשלט....עברו 6 שנים מאז שבעלה נפטר ולטומטומי קיוויתי שמעכשיו כבר לא יהיו עוד טריגרים.......ואז בא האיחשפוז שלה וכל השאר....היא מעולם לא הפסיקה לדבר עליו בכל הזדמנות , להזכיר אותו...שעשה ככה,...וככה.....ועוד יותר מאז שחזרה לעצמה.....אמרתי לה כמה פעמים באופן מפורש שזה מפריע לי, מציק לי , עושה לי ממש רעעע ועכשיו הוא שוב הופיע הפצע, שתמיד מופיע אחרי.....אחריו כואב , אדום,.....והתחיל להתנפח מחדש הכאבים שבאים איתו איומים עד שזה מבשיל ומתפוצץ בנתיים גם אני מתפוצצת שוב יקח זמן עד שזה יעבור.....שיחלים רק אני לא מחלימה בכלל לא חשוב לה מה אני אומרת וכמה אני מדגישה לה שתפסיק שזה מפריע וכואב אמרה לי בפרוש שככה היא מעדיפה לזכור אותו... שזה מה שנשאר לה ממנו... ומה איתי....???? אני קיימת כנראה רק לצרכים שלה כלום לא השתנה ולא הולך להשתנות לצערי הרב למה אני זו שתמיד צריכה להתאים אץ עצמי לתנאים שלה.....כי אחי לא נמצא ואין על משהו אחר ליפול זה יושב עלי כמו הפצע שמתמלא ועומדת להתפוצץ אחרי שהשבת עברה שוב ריצות איתה ובשבילה. לא ישנתי כבר שני לילות עייפתי בחיי, מאוד חברה טובה הפנתה אותי למתנדבי ניצולי שואה לקבל מהם תמיכה, אבל גם זה לוקח הליכים וזמן...... סבלנות,,,,,סבלנות.....סבלנות שיהיה לכולם שבוע טוסט ÷=))) חטולית

חתולית יקרה מאוד מבינה שקשה.. אין לי הרבה מילים כרגע- סליחה חברתך, ינשוף(ים)

חטולית יקרה בבקשה תורידי קצת הילוך .... אני יודעת את תגידי שאי אפשר תמיד אפשר .... לפעמים תחשבי שאת בחו"ל תחשבי גם עלייך מחבקת ....ובנתיים בואי לכאן ותוציאי קיטור .... חיבוק עוטף ..איתך

תודה לכם אבל לצערי לא מתאפשר כשאין עוד מישהו לחלוק את העומס תודה חטולית