להשאר מאחור ....................

ההרגשה שלי היא שכל העולם מתקדם ואני נשארת מאחור. בזמן שאני סבוכה עם עצמי וזכרונות עבר רגשיים פוגעניים 'יורים לי את עצמם בראש' אני רואה אנשים סביבי עוברים דירות, מקימים משפחות, פותחים עסקים... אנשים שהכרתי בנקודת פתיחה אחת עם הזמן מתקדמים לנקודה אחרת. ואני? באותו מקום קפוא מבפנים. עמוק בתוכי סוחבת את אותה זעקה שהשתחזרה בטיפול הפסיכולוגי לפני 9 שנים - זעקה וכמיהה איומה שהיא תבוא לקראתי ותעזור לי. זעקה אל האקס שיבוא אליי ויחבק. זעקה לקולגות שיתמכו וירצו בשבילי. זעקה לעולם שיכלול אותי. שיעודד אותי. שיסביר לי איך עושים דברים כאן. שיאפשר לי להשען עליו ולנוח ויכיל אותי בכל מצבי הצבירה האפשריים. שאוכל לחוש את עצמי בחיקו אנושית ושייכת -בעלת זהות חיובית ועם תחושת משמעות ויכולת פעולה. שיברא לי מוטיבציה וחשק. שיסלול לי כיוון ודרך להתפתח לאורה. שיחזיק לי את היד תוך כדי שאני צועדת וילחש באוזני לאורך הדרך בטון מרגיע 'אני אוהב אותך ואני מאמין בך' . והמישהו הזה , אביט בעיניו/ה ואראה שם מבט חם וכנה. מבט שמשכנע אותי שזה אכן נכון. שאני רצויה ונאהבת. אני שייכת. שזכיתי לחיק תומך להתפתח באורו. להתעטף בו בעת מסעותיי בעולם. אחוש מוגנת ובטוחה. יש לי מקום. יש לי דרך. לפעמים מרגישה שאיבדתי אפילו את כושר הזעקה. זעקה שחבל מלכתחילה שצריך היה להגיע למצב לזעוק. קולה של כמיהה קרועה. לפעמים מרגישה שהשתרר שקט של ויתור. השתרר שקט של כניעה להעדר. אבל אל לטעות בו- זה לא שקט מנחם של הרפיה גואלת. זאת השלמה עם אימת הריק והשענות לתוך הכלום. הכח לרצות ולקוות שהעולם יבוא לקראתך אזל. יותר מדי פעמים הוכיחו לך את ההיפך. העולם כבר לא יבוא לקראתי. רק אני יכולה לבוא לקראתי. אני לבד. נפש נטולת גפיים. ללא גוף שישא אותי מנקודה אחת לאחרת. ומרוב בדידות אין חשק לשום דבר. איש לא יכיל את הכאב הזה. איש לא יחבוש וירפא. איש כבר לא יגיע ולא יעשה את זה בשבילי. שנים של תקוות שווא הובילו למסקנה המאכזבת: החיצוני לא ירפא את הפנימי. העולם ממשיך בדרכו ואינו משאיר פצועים מאחור. אנשים עסוקים. הם חיים את חייהם. יש כאלה שיעקפו אותך בנימוס בזמן שאת שרועה פצועה על הארץ. אחרים אכזריים יותר ידרכו על גופת נפשך ללא היסוס בדרכם לחתור קדימה. העולם בדרכו ממשיך ואת נשארת מאחור. נזכרת ברגע ההוא שזעקת לחיבוק. רגע שבו הרצון שלך היה ככ חד וברור לעצמך. חיבוק שלא הגיע. לא מהאדם שרצית ולא בנקודת הזמן בה רצית. העולם לא נענה לך. בני האדם לא נענו לך. אבל רצית. היה בך רצון. והוא היה חד ושלך. הרגשת את עצמך שם במלוא הבהירות. ללא כל ערפול. חד וברור מתוך מעמקייך- הזעקה הזאת - זאת היית את. היית זעקה. וכיום? כיום את זעקה לשעבר שנכנעה אל תוך השקט. שקעה אל מחוזות ההעדר. למדת בדרך הכואבת שאין איש מבחוץ שיתן לך את מה שחסר לך מבפנים.

מימה יקרה כל כך שמחה שבאת שכתבת ... אני מאמינה בך וכבר אמרתי לך את זה בעבר יש בך הרבה יותר ממה שאת מרשה שיראו ... נגעת בי כל כך בכתיבה הזו בצעקה הזו יותר משתוכלי לתאר מחזיקה עבורך תקווה שהימים האלו יגיעו אבל אין לנו ברירה צריך לעבוד קשה עבורם ...

הי מימה יקרה, אני יכולה להבין אותך. גם אני, להרגשתי, ולא רק, כנראה, נשארתי מאחור במובנים רבים. עם זאת, היות שהלכתי לטיפול והתמדתי - כן התקדמתי, אבל בקצב איטי, ולמקום שהתאפשר לי. המטפל שלי רואה זאת כנס רפואי. אני נמצאת בין המון אנשים די נטולי עכבות, קרי, מעטות וקצרות, לראייתי - ואפשר לומר - דוהרים קדימה ובעלי הישגים חיצוניים רבים במיוחד. המטפל שלי הוא כזה בענק. הוא אמר לי שכך חינכו אותו וזה הבית בו הוא גדל. ואני, אני מרגישה שמכל מגע עם העולם אני זקוקה להתאוששות ארוכה (היום בכלל מצליחה להתאושש, פעם, גם זה לא ממש - וזה איכשהו, להבנתי, דומה לתיאורך). אז, כנראה, שכל אחד מגיע למקום כזה שמתאפשר לו. ויש מי שהיה לו מזל ויש מי שפחות. ויש מי שנשאר עם בורות עמוקים ובכל זאת חי. ולפעמים קצת פחות מרוכז בכעס וקנאה. אנחנו. שלך, סוריקטה