כריות וציפיות

הי, עולות במוחי מחשבות על ציפיות, היות שהתחלנו כאן לדבר עליהן. כך אני מרגישה. אתחיל בזה שקיבלתי איזה גאדג'ט. בהתחלה לא ידעתי על מה מדובר, אך ככל שניסיתי ללמוד להשתמש בו, כך גם גיליתי מה ציפיותיי. ומסתבר, שבפועל נכונו אכזבות. התגלו מגבלות. כמו שקורה, למשל, אל פרסומות, כשמגלים שהמציאות לעתים אפילו רחוקה מאד מהגרנדיוזיות שלהן. חשבתי על ציפיות מהטיפול - בזמנו, בעתות קשות מאד ובהיותי באנליזה, הרגשתי זקוקה לעוד ועוד ועוד ועוד ועוד. ופעם אחת, כלומר, שבוע אחד, היה שבוע מלא פגישות, ואף פעמיים באותו יום. ואז - אז למדתי שעד כמה שארצה צפוץ צפוף, הגעתי למכסה, מסה קריטית, וזה כבר היה יותר מידי. אבל טוב שהיה ניסיון במציאות. ציפיה להמשך טיפול נפשי לכל החיים - יש בינתיים. וגם ישנה הבטחה כל עוד אנחנו כאן. ומכאן לפורום - אנחנו, ובפרט אני - מצפים. ולפחות אני חושבת שכאשר כן קורה משהו שהיינו מקווים לו, לעתים זה אפילו מציף. לא תמיד אנחנו יכולים לדעת מראש. מה ציפיותנו? כן, הייתי רוצה שלא יהיה סכר (מה שהסתבר שדבר ממש ממש גרוע), זרימה ושטף. מאידך, הייתי רוצה מנוחה. ארוכה. ויותר. לפרוש ולפנות מקום להשתחרר. בקטע טוב. מניחה שיש מי שמעוניין בתגובתו של אודי בלבד. אבל לכו תדעו מה מתאים בדיוק לאותו רגע. אי אפשר לקלוע, ובטח שלא לכולם ביחד. תרצו לשתף ציפיות, וכן, גם בקשר למקום הזה? שלכם, סוריקטה

אביב יקרה, מזמינה אותך באופן מיוחד לכתוב על העץ הזה. ראיתי את תגובתייך למטה ואני קושרת את הקול הנרקיסיסטי (שבא לי להגיד שימות, אבל, את יודעת שזהו שלא) לחסימת קול קיומן של הציפיות. ועוד אומר, שאחרי שמכירים את הקול המפחיד (כמו שכתבת את, וגם אודי) שהוא שלנו, ואז (כמו שאודי כתב) משיגים שליטה, ורמות ההרס והפגיעה העצמית פוחתות באופן משמעותי ביותר. אני מרגישה אותך כאן, במילותייך, מוצפת ציפיות. וחנוקה. שלך, סוריקטה

נראה לך שאני אפספס ולא אכתוב בכזה עץ שלך ...את לא מצליחה להבין כמה אני אוהבת את השיחות אתך ...פותחות את הראש והלב לעוד כיוונים . הרי אני תמיד כותבת שחסר לי כל כך השיח עם הבנות ולא עם אודי ... (אודי לא להיעלב) .. זה לא שאני לא צריכה את המילים של אודי אבל השיחות הראייה האחרת של מי ששם אולי צעד לפני אולי בצעד אחר . היכולת לראות עוד כיוונים ולא להישאר במשבצת שלי היא זכות מדהימה שאת מאפשרת לי ... ולדברייך כרגע מרגישה מוצפת מידי ולא במקום שיכול לתת לדברים לחלחל . יכולה רק לומר שזה נשמע מאוד מאוד מעניין העניין הזה של הנרקסיסט אולי ...יש דברים שאני יודעת שהוא חוסם / אוסר עלי ..נו ככה זה בינתיים .. זה הקול שלא מרשה לדבר או לעשות אולי זה הקול שחוסם ציפיות ... את יודעת אחרי שכתבתי לך קודם הבנתי משהו שצריך לחדד . אין דבר כזה באמת אדם ללא ציפיות , יש ציפיות שהן ראליות או ציפיות מוגזמות ובעיקר לדעתי יש דרך תגובה לציפיות ...מן הסתם כולם שמחים שהם מתמלאות ומה עם אכזבה . נראה לי על זה אנו מדברים כאן על תחושת התסכול והאכזבה ואותה לדעתי ומניסיוני ניתן לשלוט ולמתן .. ויקרה בבקשה בבקשה תפסיקי להתנצל את בסדר כל מה שאת כותבת ומביאה אתך לכאן בסדר ...אם לא הייתי רוצה לשוחח אתך לא הייתי עונה לך בכלל . אני יודעת שמאוד קשה ומעורער גם לך עכשיו המחשבה על החופש מהמטפל ההרגשה שהרצפה זזה אם תחושת אחריות של מי שכבר הרבה שנים בטיפול שכבר צריך להיות עצמאי ולא לפחד מהחוסר אחיזה , למרות שאני חושבת שכולם צריכים מצנח כדי לצנוח ...אנחנו כאן אתך ואני , אני אוהבת אותך עם כל מה שאת מביאה (לפעמים לא בטוחה שמבינה אותך עד הסוף) ובינינו מה יקרה עם אפגע ממך מה זה לא טבעי ואנושי והגיוני באינטרקציה עם אנשים . בואי נעשה הסכם בניינו כשאעלב ממך אספר לך על כך ...ועכשיו הלוואי וזה יגיע אלייך במייל ....נדבר שמרי עלייך

הי חביבתי, מסתבר שכתבנו במקביל דברים דומים, כל אחת במילותיה, ורק עכשיו יש איזה סוג של סנכרון, כשהכל מופיע. גם אני אוהבת מאד ובעיקר את עצי השיח כאן, וגם בכל זאת מצפה קצת למילים שלך, אודי. סוג של ריכוז מידע, אולי. מאידך, כשאתה, אודי, מתערב, נוצר איזה מצב של סגירה (וגם הזכרת זאת פעם, ואני מסכימה). מהעבר למדתי, שאם מתרחש כאן לאורך זמן הביחד הקסום הזה, ועוד בנוכחות צפופה של מנהל, קשה מאד למנהל להחזיק ולהתמיד כך לאורך זמן. תובעני מאד ומתיש. אני חושבת שאודי מצליח להחזיק כאן כל כך הרבה שנים באופן ניהולו המיוחד, כי אחרת זו הייתה הקרבה גדולה מידי, ולכן, כנראה שיש איזה מחיר שאנחנו, המשתתפים, משלמים. למייל אני לא מקבלת הודעות מהפורום הזה. מניחה שזה קשור לכך שהוא על מוד סינון. שלך, סוריקטה

מנסה להגיב לך על מה שכתבת , קראתי הכל אבל זמני קצוב על המחשב ואני במצב ממש אבל ממש לא טוב ...אז אתך הסליחה לא חושבת שהיחד קשור לאודי זה קשור לצורך של האחרים ומיכל במה שהיא כתבה הסבירה לי בעצם מה חשוב לה ולאחרות (אני מניחה שיש עוד כמו מיכל ) וזה בסדר . להפך אני חושבת שאודי מעודד שיח מאפשר ויש הרבה מקום לשיח של יחד עובדה שאנו כאן בעץ מאחור וכן יש שיח ...

לחדד את הכוונה יש מצבים כמו הכתיבה בפורום הזה שאת יודעת מראש שלא יהיה כאן ועכשיו שלא יהיה מענה או בכלל שההודעה גם לא תעלה ...כלומר אם כתבתי בזמן אמת הודעה של בקשת עזרה למשל ביום ראשון יותר מברור לי שעד שני בערב לא יהיה מענה אם בכלל, כי קורה לפעמים שאודי לא מצליח להיכנס , הפורום הוא לא הכתובת לצורך מיידי לצורך מיידי יותר יש כתובות אחרות אבל אז אין לי ציפייה שיוכלו לעזור (למשל הקו חירום ) מניסיון אני יודעת שלפעמים הם עושות אפילו גרוע יותר כך שאעדיף לא להתקשר , או כפי שכתבת על הפקק תנועה אני למשל יודעת שאם עליתי בשעה מסוימת האוטובוס יזחל בצורה מחפירה לא רק שאין לי ציפייה אחרת אני אפילו לא מתרגזת או מתבאסת אני הופכת את הזמן לזמן איכות של מוזיקה טובה באוזניים ועוד .... אולי דווקא כאן עוזר הפיצול ידידיינו ...ההיגיון מבין שאין כאן ועכשיו והרגש הפגוע הילדי לרוב יכול להיות מוכל כמובן שזה אחרי המון המון עבודה ... החלק הנרקסיסטי מופיע רק בתחושה שמחקו אותי כליל ככה שבמקרים של ציפייה הוא יכול להופיע מול מוסדות ביוקרטיים כאלה ואחרים ... ולמילותיי כאן לוקחת את המוצפת חנוקה , מדויק אבל לא בגלל ציפייה כי אם בגלל עומס של דברים שעוברת שכל אחד מהם בנפרד היה מפיל אדם בריא ... ובכנות מול הפורום זה לא שלחצתי על כפתור זהו לא מצפה , לא זקוקה יותר ליחד , אני פשוט ואת חדת עין מספיק כדי לראות זאת ...כותבת בצורה כזו שהציפייה לתגובה מופנת רק כלפי אודי , וכמובן שהפסקתי לכתוב הודעות שהיו מופנות רק כלפי בנות הפורום ללא אודי, בניינו זה לא נעים לראות את ההודעה שלך נשארת אדומה ...ככה אין ציפייה מאחרים ואין אכזבות . אז כן אולי זה מלאכותי אולי זה עוקף ורידים ...אבל אני חושבת שזה הכי נכון ובאמת הופך את הציפיות לראליות יותר . עוד דבר לגבי הפורום וציפיות , בימים שאני חסרת איזון ואולי תהייה ציפייה כשאני מגיבה למישהו לתגובה חזרה לאיזו התייחסות לזה שכתבתי וחשבתי עליו אני פשוט לא אגיב .. את זוכרת שכתבתי לך שאני מחשבת מסלול מחדש כאן בפורום זה בדיוק הייתה הנקודה . כן אז הייתה לי ציפייה לתגובה ומאוד מאוד התאכזבתי על חוסר התגובה . והבנתי שהמקום חשוב לי , ולמקום יש את הדרך שלו ואין מקום לציפייה לתגובות .... תודה שהעלת את השיח , חשוב כל כך המקום של הציפיות בחיינו עצם המודעות אליהם עוזרת להגיב אליהם אחרת ...

משאירה לעצמי כוכבית לחזור ולקרוא את הודעתך ולחשוב עליה עוד בהמשך. חייבת לזוז. בכל אופן - בינתיים - אני חושבת שלפחות כשאני שולחת הודעה לכאן, יש דחף של כאן ועכשיו לשחרור של המילים באותו רגע. ואני, אישית, יכולה לגייס המון אורך רוח, אבל לפעמים, כן, אין סבלנות... בן אדם או לא? נדבר, סוריקטה

יש דחף של כאן ועכשיו לשחרור של המילים באותו רגע --- אם אפשר היה להגדיל להבליט ...ברור זה הדחף לשחרר את המילים אבל אין ציפייה לפחות אצלי לתגובה מהירה . עצם הידיעה שזה לא יקרה . שחרור המילים כמו נותן הקלה כי אני במקום שיכולה להרגיש את התשובה של אודי את היד את היחד של מי שקורא ואפילו לא מגיב . אני יודעת שהמילים האלה יהיה להם עד ..גם אם לא יהיה להם הד באותו הרגע ... נחמד לי "העד וההד "...לא יודעת מעורר מחשבות אבל זה כנראה לעץ אחר

סוריקטה

הי אביב, כשאני כותבת כאן, אני יודעת שכמעט תמיד יחלוף זמן של כמה שעות (וזה ממש יפה) עד שההודעה תופיע. אני לא יודעת לבטח שלא יהיה מענה; אני לא יודעת לבטח שהודעה לא תעלה בכלל. יש סיכוי שהודעה לא תפורסם כי לא הגיעה למערכת. אבל לפחות בעיניי, בפועל, עכשיו, הוא ממש ממש נמוך. אני כן מחכה לראות שמה שכתבתי יופיע. כן מתבאסת כשאני רואה שהתפספסתי, אבל ההודעה כן קיימת, היא רק מופיעה באיחור. מתי זה קורה? בעיקר כמו מה שאני עושה עכשיו - כותבת על עץ ותיק וביום חמישי בערב. מעציב מה שאת מספרת על קו החירום. אבל אני לגמרי מבינה. אוטובוסים - בדרך כלל אני לוקחת מקדם היסטריה גדול ולא יוצאת ברגע האחרון, זמן איכות לא תמיד מתאפשר כשאת בדוחק של סרדינים נמחצת על הדלתות או על החלון הקדמי. חח. הפיצול והדיסוציאציות לעתים באמת לעזרנו, זה ייתכן מאד גם לדעתי. מינונים. בירוקרטיה - לא ידידתי (כמו רובנו). עצוב לשמוע שאת מתמודדת כעת עם דברים שהיו מפילים גם את החזקים והבריאים. אנ'לא מקנאה בזה. לבי איתך. אני מעדיפה מאז ומעולם את הכתיבה בהמשך לעצים קיימים ולא התחלה מחדש של הודעה כהמשך. ייתכן שהעדפה זו קשורה גם למה שציינת. פחות אכזבה כביכול. בכל אופן, בעידן הנוכחי, שאנחנו משתמשים גם בטלפונים, ההודעות נחבאות יותר, וגם, בעייה - כשעונים באמצעות הטלפון - לא רואים את תוכן הדברים אליהם מגיבים. האמת שיפה (אם הבנתי נכון), שאם את מצליחה לראות שאת כותבת לאזניים ערלות את מפסיקה את הדרך, כי את נפגעת ממנה. אצלי יש עוד חלק שמתעקש, כנראה. תודות רבות על מילותייך, מקווה שתוכלי לראות את הודעתי הנוכחית עוד השבוע. שלך, סוריקטה

הי סוריקטה שאלת השאלות --- ציפיות וכריות .... בעבר היו לי המון ציפיות לא ראליות מסתבר ...שיהיו איתי ,שיבינו אותי מבלי שאדבר ,שדברים יסתדרו כמו שאני רוצה ...ועוד .. היום באמת אחרי שנות טיפול מבינה שאין דברים כאלה . עדין יש לי ציפייה שאבין את עצמי יותר שאצליח להבין מה נכון לי שאצליח לחלום להציב מטרות לעצמי , אולי שיהיו לי רצונות ושהם באמת יהיו שלי ללא ההבנה עד כמה רצונותיהם של אחרים טבועים בי . לגבי הטיפול הפעם הזאת באתי בהבנה מה נכון לי מה עובד עבורי עד כמה אני אובססיבית במקומות נוספים וכפי שכתבתי לך ניטרלתי את המקומות האלה . אני לא מתכתבת עם המטפלת בוואטספ , ככה שאין כאן ועכשיו , זה עומד במבחן הזמן של השנה וחצי האחרונות גם במצבים של הצפה וטרוף ...אין מיילים בן פגישות , יש טלפונים בשעות שנקבעו מראש עם צריך ובתשלום . בקיצור ביקשתי לעמוד בגבולות ולא לנסות לעבוד איתי בגבול גמיש כי שם קשה לשלוט בחלקים ובציפיות של החלקים הפגועים לכאן ועכשיו ובכלל .. נוסף לזה בניתי לי רשת בטחון ואני לא מוותרת עלייה והפורום הוא חלק ממנה ככה שאין צורך ואין רצון בטיפול כל הזמן , פעם בשבוע וכשצריך ממש טלפון . הציפיות מהפורום ..בהתחלה הייתה לי ציפייה של יחד כמו בפורום אחר שהייתי בו זה היה לי חסר זה עדין חסר לי אבל אין לי כבר את הציפייה הזו . ראית שלא אחת ניסיתי לפתוח על זה שיח והבנתי שזה כנראה ציפייה לא ראלית לפורום הזה ...ומאז שאין לי ציפייה לתגובה מאף אחד פרט לאודי אני שמחה ומברכת על כל אחת כזו ..אולי זה מה שיפה בציפיות ברגע שהם הופכות ראליות מציאותיות תוך הבנה שמה שאתה רוצה / חושב שצריך זה לא בהכרח מה שהיקום חושב שנכון לך ..הם נעשות קטנות ולא מפחידות פעם עם אודי היה מדלג עלי בטעות או שלא זה היה מפרק אותי לרסיסים קטנים ...והתחושה הייתה התעלמות --בוםםםם ---- היום ההבנה שאודי מגיב זה בחזקת נס שמאוד יכול להיות שהוא ידלג לא יגיב יחליט להשאיר לאחרים ועוד אני שמחה שהוא מגיב , נעצבת לרגע כשלא מתאכזבת ואז חושבת למה ? מה אודי רוצה לומר לי ...ככה גם בדברים אחרים . האמת שבזמן האחרון מנסה להבין את המקומות של האחרים את הקושי והשונות של האחר , לא להיות בנעלים של השני כי אם לנסות להבין ...זה גם עוזר לתגובה אחרת . אני חושבת שעוד דבר עוזר לי לשים את הציפיות במקום נכון ומציאותי זה היכולת להעיז . להגיד למטפלת מה נכון לי , לכתוב כאן כשקשה לי , לפנות לעזרה שאני צריכה . רוצה משכורת יותר גבוהה להעיז לחפש מקומות טובים יותר ועוד ... זה לא שאין לי ציפיות אני פשוט מסוגלת יותר להכיל אותם והאכזבה היא רגעית או בכלל לא ...ולפעמים לדאבוני יש ציפיות גדולות ואכזבות בהתאם עד כדי פירוק והרכבה ובחיוך .....https://www.youtube.com/watch?v=77_BT0np8SA

הי אביב יקרה, אני כל כך שמחה ששיתפת והצטרפת :-) מן הסתם גם אני הכרתי בטיפול ציפיות לא ריאליות בפנים. בואי נאמר שהגעתי לטיפול ללא ידיעה של שום ציפיה ולקח אולי ארבע שנים עד שעלתה הראשונה לפני השטח. אני מאמינה שציפיות, גם הלא ריאליות ביותר שבהן - כן נשארות לתמיד בפנים. וזה בסדר אם מכירים אותן ולא דורשים אותן מהעולם בחוץ. אבל, זה גם בסדר להרגיש דברים כאלה. וגם בסדר לחלום על כל מיני דברים משונים. לא חייבים לחיות את החלום (כמו מהמרים מכורים, למשל). לדעתי, הניטרול עליו את מדברת הוא סוג של הגנה אולי, או משהו מלאכותי. אני, לפחות, מאמינה בשלב זה, שמה שכבר נוצר שם פעם - הוא שם. כשאת כותבת 'לא לצפות' אני, לפחות, מבינה שדיברת על אכזבה (ולפעמים אכזבה זה אנדרסטייטמנט), ואחריה ויתור. אישית, מאד קשה לי להאמין שהלכה הציפיה. מנגנון הגנה בשל אי יכולת להכיל - זה משהו שמתאים לתפיסתי. גם בפורומים האחרים (ובפרט בזה, ובעיקר בראשוניותם) הרגיש למשתתפים סוג של יחד, שכבר שנים אין. ואני עדיין במחשבות נוסטלגיה, מנסה (אולי לשווא, אולי בטפשות) להחזיר מצב דומה. אולי כמו לחזור לחיות ילדות טובה, אולי כמו לרצות לעשות ריסטרט לחיים, שאמא תהיה בריאה. לא ריאלי - ברור. אבל קיים שם בפנים - ועוד איך. דילוגים, או פספוסים או אי דיוק - אני תמיד מגיבה לא טוב, גם אם אני מבינה איך הייתי אמורה להרגיש רק אחרי יומיים (אפטר אפקט). האמת שעוצמת התגובה תלויה ברמת החרדה. אחרי שהשמש שוקעת החרדות קופצות אצלי אל על. ולכן, אני משתדלת לסגור את המחשב, לא לראות מה קורה פה ובדרך כלל לכתוב רק בבוקר, אחרי שחל, אולי ולפעמים, קצת ריפוי ותיקון בלילה. פעם גם זה לא היה קורה. גם אני מתבאסת מהמשכורת, וכל העבודה שלי זו פשרה, אבל אנ'לא יודעת אם הנפש שלי תוכל לעמוד ביותר כרגע. כתבתי המון. והנה ציפיה שבעיקר אודי ייקרא הכל, מעבר לקריאת אישור מהירה, ויגיד, לא יודעת מה. מאיפה את מכירה כל כך הרבה שירים? וואו! שמחה על השיח - חבר'ה, בואו גם (בסדר, מותר להביע משאלה, לא?) סוריקטה

הי לך שוב , שירים מהיוטיוב ...אני חייבת לשירים ולכמה זמרים במיוחד את שפיות חיי .. אם יש מקור כוח שאני יכולה להגיד זה ליווה אותי כל חיי , זה תמך בי זה היה איתי זה השירים הם דיברו אותי יכולתי לשיר איתם לצחוק איתם לבכות איתם לשמוח איתם ..הם העד שלי והם גם ההד שלי ... למילים של השירים יש כוח למוזיקה יש עטיפה כזו של הלב ... הציפייה של הלב - לאמא בריאה לאמא שתראה ...אך , ציפייה ממש לא ראלית וכל כך קיימת איתנה ...אוףףף איתנו ...והנה ציפייה לא ראלית שנשארת ועוד איך נשארת :))) בגיל הנעורים קניתי המון ספרי שירה לאו דווקא שירים עם מנגינה סתם ספרי שירה ..הם עדין מלווים אותי . יש לי חלק שכבר היה כאן לא פעם שכותב רק במילים קצרות כמו במבנה של שיר ...חלק עצוב שאת מעט הכוח שלו מקבל מהמילים ...

ואם אכן כך ולא הבנתי - סליחתי שלוחה ולוקחת את דבריי בחזרה. כרגע, לא מצליחה להבין איך אפשר באמת (ולא באופן מלאכותי) לא לצפות. סורי, סוריקטה (כן, יצא ש 4 אותיות ראשונות זהות)

אודי תודה , תודה ענקית ענקית על המילים שכתבת וסוריקטה תחזיקי את המילים האלו ...גם עכשיו הכל בסדר במה שכתבת.- אביב

הי מיכל , לא מצליחה להגיב אצלך הוא מבקש 70 תוים .אז מחזירה את הדיון לעץ המקורי :) מקווה עד מאוד שתיראי ... רוצה רק להודות לך על מה שכתבת בקשר לפורום זה מסביר לי כמה דברים שלא הבנתי. ושמחתי לקרוא על ההבנה בקשר לגן ...נפלא

להניח עליהן את הראש לסופש ואולי כמו שלגיה ל 100 שנה. לא כל כך אופטימית בכללי והרבה יותר קל ופשוט לי לראות את השלילי. בדרך כלל רואה אותו הרבה יותר ברור. גם שאומרים עלי דברים טובים או נותנים מחמאות, קשה לי לקבל. פוחדת לקבל את הטוב, פוחדת שלא יגרום לי לעוף על עצמי ואז אפול! וכבר אמרו חכמים שהמכה הרבה יותר חזקה כשנופלים מגובה.

הי תו , שמחה עד מאוד שהצטרפת לכאן ... אולי המכה גדולה יותר עם צונחים מגובה אבל תמיד ניתן לצנוח עם מצנח אןו לפחות בהתחלה עם מדריך צניחה .....ויחד זה אחרת ... אל תוותרי על הרצון להיות גבוה והפחד הוא יותר ממובן ... והשלילי , מה הוא משרת אותך ?

הי ת סופית, נופלים - גם תלוי על מה (משטח / חלק ממך) ותלוי איך. לדעתי, לא רק עניין של גובה. ראי צניחה חופשית. בחוקי מרפי כתוב: 'אי אפשר ליפול מהרצפה'. וההמשך - 'לתינוקות לוקח שנתיים ללמוד את זה' :-) זהו לבינתיים ומעתיקה את התגובה, בכל זאת עץ ישן. נתחיל שבוע חדש. סוריקטה