אמביוולנטיות

יום הזיכרון מעורר השנה את כל השדים מרבצם. לא רק מהמקום של השכול והכאב. קטעי זיכרונות בתור ילדה נערה , הבנה כל כך כואבת של למה שתקתי , ולמה היה קושי לראות אותי באמת ...עוררו בי רגשות ישנים של להם יותר קשה הם סובלים יותר מי אני שידבר אם הם ככה מחזיקים אם להם יש כוח . האסור לבכות הזה שכל כך טבוע בהם ... יום הזיכרון מזכיר לי כל כך למה אני מי שאני ... ובלב קושי להיות במקום חומל באמת כזה שרואה את השני מבלי לראות לרגע את הכאב שלי מבלי לרצות כל כך שהיא תראה אותי תהייה שם עבורי ...אני מבינה את הקושי שלה יודעת בוודאות שהוא לא צמח עם השכול הוא היה שם הרבה הרבה לפני ....אטימות הלב שהשכול רק העצים כל כך .. והיא כבר כל כך זקנה ואני מבינה שאף פעם לא יהיה תיקון ומבינה ששוב אני זאת שצריכה להיות בצד שמבין וחומל ומתקרב אבל זה כמו להתקרב לאש כדי להתחמם ובכל פעם להישרף בלהבות ..והבור הזה הבור שאין לו נחמה. כל כך רוצה לבכות בכי אמיתי כזה משחרר בלי חשבון בלי עקבות בלי לשמוע את הריקושטים הקבועים שצועקים בראש ..שמעליבים ומשפילים כל מי שבוכה. אודי האמת כל כך שמחתי שיוצא לך חופש ארוך כזה כבר הרבה זמן מרגישים את העומס שיש עלייך ומצד שני כל כך צריכה את הכוח שהמקום הזה נותן לי עכשיו ... אתה יודע אודי התזמורת די באיזון כבר הרבה זמן ואני חושבת שפשוט למדתי להקשיב להם ולנסות לתת להם את מה שהם צריכים...והם מבקשים כל כך יפה שיר , אז למרות שאני מרגישה עם זה כל כך לא נוח ...יש לך אולי שיר אחד כזה שאוסף ומרגיע ... ואודי וכולם שיהיה לכם חג עצמאות שמח ואסיפת כוחות , חיבוק .

האמת שלא חשוב איזה שיר ...בשבילם זה יד מושטת .לשאול אותי מה אני רוצה זה כמו להגיד לי לאחוז ביד של עצמי :) זה קצת העציב אותם ... אבל כל כך רואה את העומס ואת הרצון להיות ולתמוך שזה ממש לא באמת חשוב . האמת אודי שהפחד שתישבר גדול מאוד בימים אלה ...המון תודה על היותך .