אשמה

היא מנת חלקנו, נפגעות תקיפה מינית ואונס. קשה מאוד להתנקות מתחושת האשמה. אם קרה לנו דבר נורא כל כך זה ודאי כי מגיע לנו, אחרת איך נוכל להמשיך לשרוד בעולם הזה. בילדה בת השמונה עליה סיפרת סנדיי, כבר נזרעו זרעי האשמה והיא רק בת שמונה, יש לה שיער יפה ומכנסיים קצרים של ילדה בת שמונה. כבעלת תפקיד ויושבת משרד אני מתלבשת בצורה מכובדת, הבגדים מסתירים את הגוף הפצוע שמסתיר את נפשי הפצועה. יש לי שתי בנות מתבגרות שבקיץ לובשות מכנסיים קצרים, לפעמים קצרצרים וגם קרועים. אני אוהבת לראות את בנות גילן, את בריאות הנעורים, את אהבתן לגופן בין אם הוא מלא יותר או פחות, אני אוהבת לראות את שיערן הפזור, אני אוהבת את החופש שלהן. הטריגר שמעוררות המסכות הללו הוא לכן מובן מאליו והופך את המרחב הזה לקשה ואולי לא בטוח. אני חיה בתחושת אשמה תמידית על מה שקרה לי. אולי לא התנגדתי מספיק, אולי לא צעקתי מספיק חזק. וגם אני חושבת שאף שהייתי טהורה ותמימה נראה שלא בייתי מספיק לבת מלך. אביב, יקרה, אני מזדהה עם כל מילה שלך, את חשובה לפורום ולי עד מאוד. בבקשה אל תלכי...

איזו הצדקה את נותנת לכך שבנות שלך, עם חיינדאלאך, תלבשנה בצורה שעורר ותגרה את הגברים, למה את חושבת שזה ראוי? למה נראה לך שזו לא הטרדה? את חושבת שהן בנות שנתיים עם פולקעס חמודות שמראות לראווה? את באמת חושבת שהן צריכות לחשוף את ישבנן בחלקו או במלואו, ולהיות אחר כך מופתעות כבאשר יראו אותן מוחפצות מינית, ידברו אליהם בהתאם ויתנהגו אליהן בהתאם. את לא חושבת שהאריזה מראה על תוכנה, ואגב, מה הן מחדשות הבנות שלך בזה שהן חושפות ישבן וחזה, כאילו לא ידענו שיש להן? מה הן חדשו כאן בזה שהן מראות את זה? מה הדחף שלהן לחשוף את אבריהן המוצנעים אם לא הסחף לגרות את הגברים, לגרות את ההורמון הגברי, ואחר כך לא להבין מאיפה זה נופל עליהן אותן הטרדות?

אשמה זה דבר מאוד קשה לחיות איתו וחייב להשתחרר בין אם לבד או עם עזרה מבחוץ... במשך 5 שנים הסתובבתי עם רגשות אשמה שיושבים כמו אבן על החזה והיו תוקפים אותי התקפי חרדה שמלווים בקושי לנשום, סחרחורות, כאבי ראש וחולשה כללית. לפני כחצי שנה התחלתי טיפולים פסיכולוגים בטיפולנט http://www.betipulnet.co.il/ ואני מוכרח לציין שמאז שהתחלתי את הטיפול ישנם פחות ופחות התקפי חרדה ופחות מהסימנים שציינתי קודם. בינתיים ממשיכים בטיפולים ונקווה לטוב :)

אני חושבת, שירה, שלא אשמנו, וזו הרגשה כל-כך חזקה וטבועה עמוק, שגם אם יאמרו, אולי לא נשתכנע מספיק, ובכל זאת, לא אשמנו בהיות אנשים מסוימים לא בריאים בנפשם, חולים אפילו, וגם, כנראה, אין ביכולתנו, או בכל התנהגות שלנו כדי לרפאם. אבל, ככל שאני מצליחה להבין, במה שקשור לנו עצמנו, יש לנו יותר שליטה, בדרך כלל. יום נעים, סוריקטה