רגשות אשם כלפי ילדים - במיוחד כלפי הקטן בן 9

שלום רב. ביום חמישי האחרון לקחתי בבוקר את הכלבה שלנו (בת חצי שנה) לעיקור לצער בעלי חיים. הבטחתי לילדים שהכל יהיה בסדר וזה סתם ניתוח שגרתי. אספתי את הילדים מבית הספר ונסענו להביא את הכלבה. כשהגענו לשם הבנתי שיש בעיה. הכלבה לא מתעוררת. הציעו לנו לקחת אותה דחוף לוטרינר שניתח אותה. כשהכינו לנו אותה בכלוב ילד בן ה-9 כל הזמן החזיק את הכלוב למרות שזה היה כבד מאוד, קרא לה בשם ודאג לה כל הדרך. לא עזב אותה לשניה. כשהגענו לוטרינר התברר לי שהמצב שלה אנוש ואין מה לעשות. אמרתי לילדים שמשאירים אותה לילה בהשגחה. יום למחרת הודעתי להם שהתגלתה לה מחלה והיא היתה חלשה מאוד ונפטרה. הילדים כמובן בכו חאוד. הקטן עדיין עצוב ולא מוכן לחזור הביתה אחרי בית ספר. בינתיים הולך לסבתא. אני מרגישה מאוד אשמה שלא בדקתי ולקחתי את הילדים לראות את הכלבה במצב נוראי. אולי הייתי צריכה לנסוע לבד - לא יודעת. מאוד קשה לי עם זה. בעלי לא רוצה כלב אחר בגלל הנושא של אובדן. ואני ממש עובדת אצות - מאוד מאוד מאוד קשה לי. מה עושים?

מבינה מאד את הכאב והאשמה שאת חשה. מאד היינו רוצים לגונן על הילדים שלנו לומר להם שאנחנו אף פעם לא נמות ושאין אנשים עם כוונות רעות... אבל זאת לא המציאות, ובמציאות קורים גם דברים קשים שלא התכוננו אליהם, ובדיוק שם הילדים שלך צריכים אותך, את לא יכולה שלא יהיו מכשולים בדרך, את יכולה לעזור להם ללמוד איך מתגברים על מכשול... ממליצה לדבר איתם על הכלבה, להזכר בה, לספר סיפורים עליה, אולי לעשות לה אלבום של פרידה, וגם לשתף אותם במחשבה על האם לקחת עוד כלב ומתי, לא כדאי להמנע מקשרים חדשים ואימוץ חדש בגלל הפחד מאובדן.. זה חלק מהחיים, ושיעור משמעותי, וכשהוא מתווך נכון אפשר יהיה גם להרגיש עצב על האבדן אבל גם להזכר בטוב שהיה ולשמוח עליו ועל הזכות שהיתה לכם להיות איתה. בהצלחה!