פורום הפרעה טורדנית-כפייתית, אובססיבית
מנהל פורום הפרעה טורדנית-כפייתית, אובססיבית
שלום, אני בת 19 ואני חושבת שיש לי OCD, לפי מה שקראתי בפורום הזה. מאז גיל 15 היו לי קשרים עם בנים אבל זה תמיד נגמר בגלל שביחסי מין לא נהניתי בכלל.כל הזמן תקועות לי בראש מחשבות כאילו שאני נמשכת מינית רק לילדות קטנות. בזמן האחרון אני ממש מפנטזת על זה ואני מפחדת שאולי אני מתחילה להיות פדופילית. זה יכול להיות? אני כבר מיואשת ואני מפחדת גם לספר על זה למישהו כי בחיים לא פגעתי בילדים ואני גם חושבת שזה נורא אבל אולי אני עלולה לעשות את זה? יש מה לעשות? אני מבקשת תשובה מהירה. תודה רבה לך. נ.
שלום לך, בהחלט יכול להיות שמדובר בסוג של OCD. כפי שוודאי קראת בהודעות אחרות בפורום, קיים סוג של OCD שהאנשים הסובלים ממנו עסוקים במחשבות לגבי הנטיות המיניות שלהם, אשר גורמות להם חרדה. אין פירושו שהנטיה המינית היא אכן אמיתית, או שהם יבצעו בפועל מעשים הקשורים אליה. אם את פוחדת שתעשי דברים שאינך רוצה לעשות, קרוב לוודאי שלא תעשי אותם. גם פדופילים "אמיתיים" פועלים בדרך כלל בשליטה מלאה, גם אם לפעמים התחושה היא של חוסר שליטה. לדעתי, טוב יהיה אם תפני למטפל התנהגותי קוגניטיבי, שיעזור לך להתמודד עם המחשבות האלה ולא לפחד מהן כל כך. אם זהו הסימפטום היחיד, ייתכן מאוד שהטיפול יהיה קצר וממוקד, ותצליחי להתגבר על בעייתך תוך זמן קצר. בהצלחה!
תודה שענית לי אני רוצה לשאול אם התכוונת שאם אני לא עושה את מה שאני חושבת אז שכנראה שזה רק המחשבות שלי. כי כבר שנה אני לא יכולה בכלל שיהיה לי חבר בגלל זה. ואם באמת אפשר להעביר את זה בטיפול של פסיכולוג? תודה רבה
שהיא לסבית או פדופילית? יכול להיות שזה רק אוסידי ורק הפרעה מחשבה טורדנית?
שלום, לפני כחודשיים עברתי באופן פרטי איזה-שהוא ניתוח בהצלחה. המנתח איש מאוד נחמד ומקצועי. הוא היה מאוד זמין, ביקר אתי כל יום בבה"ח, לאחר מכך התקשר כמעט כל יום וכך עד להחלמה שלמה. כיום אין סיבה להיות איתו בכשר, אבל אני לא מפסיקה לחשוב ולפנטז אליו. מתגעגעת מאד. ביום אני מאד משתדלת להעסיק את הראש במשהו אחר, אבל כל בוקר אני מתעוררת עם שמו. איך יוצאים מי זה?
היי גא, אופי ותדירות המחשבות על המנתח שעזר לך יכולים לנבוע מסיבות רבות ומגוונות. אולם, חשוב שתזכרי כי זה אך טבעי לחשוב הרבה על אדם שהיה מבחינתך דמות מסייעת, אכפתית ואפילו מצילה. לכן, אין כל סיבה שלא לקבל את המחשבות האלה ולנסות להימנע מהן. בדרך כלל התדירות שלהן ועוצמת הרגש שהן גורמות יורדות עם הזמן, מאחר שמדובר באדם שאינך פוגשת באופן סדיר ושכרגע הוא בגדר זיכרון.
קודם אני שי ומאוד מודה לך שהתיחסת רצית עוד פרטים ככה אני בן 27 ואובחנתי לפני חודש כאו סי די אבל ממוצש המצב מאוד החמיר אצלי דיברתי עם בחורה באיזה צט ומאז אותו רגע אני לא מפסיק לחשוב עליה או יותר נכון או יותר על נושא השיחה יש לציין שהאו סי די שלי קשור יותר למחשבות על דברים לא ולכן רצית לדעת האם זה קשור לאו סי די שאני משווה אותה לכל אחת ועוד והאם יש סיכוי שאשכח מזה ואחזור להיות כמו קודם יש לציין שכרגע אני במצב של דכאון בתוך דכאון ולכן אני לא אוכל ולא מתפקד אני לא יוצא מהבית כבר 5 חודשים אבל זה מאו סי די מה לדעתך פתרוןןןןןןן
היי שי, הפתרון הוא פשוט מאוד לגשת לטיפול, רצוי CBT משולב עם טיפול פסיכיאטרי, ויפה שעה אחת קודם. אם התופעה הספציפית שאתה מתאר קשורה ל- OCD- קשה לומר, וגם לא הבנתי למה אתה מתכוון כשאתה אומר ש- OCD קשור ל"מחשבות על דברים". זוהי הגדרה מאוד כללית, בלשון המעטה. אולם, האם זה ממש משנה אם התופעה קשורה ל- OCD או לא, במידה שאתה יודע שיש לך סימפטומים אחרים של OCD? הרי אם תפנה לטיפול, תוכל לעבוד יחד עם המטפל על כל הבעיות שמפריעות לך, בין אם זה OCD, דיכאון, סתם אהבה נכזבת או כל דבר אחר. אוסיף גם, שקשר עם מטפל חשוב במיוחד לאנשים שנוהגים להסתגר בבית ולהמעיט בחיי חברה. זאת, עקב העובדה הפשוטה שהטיפול עצמו גורם לאדם לצאת מהבית, ולו רק פעם בשבוע. רק הפעולה הפשוטה הזו עשויה לגרום לאדם להרגיש טוב יותר. כמובן, שככל שהאדם הסובל מדיכאונות, חרדות, OCD ואף הפרעות אחרות, ירבה לצאת מהבית ולעסוק בפעילויות מהנות, מצבו ישתפר. הסתגרות רק מחמירה את המצב. בהצלחה!
אני סובל ואובחנתי מהפרעת אוסידי. אבל בצורה שלא ברורה לי, כלומר, זה לא שיש לי כל הזמן מחשבות על אותו דבר, אלא זה בצורה שהמחשבה המטרידה כשהיא מופיעה היא בעוצמה גדולה שכזו ואני פשוט מוטרד ממנה חזק.ואז אני פשוט נופל שבי לתוכה. אולי,המחשבה כאילו מוכפלת באותה רגע למליון, וזה נראה כל כך מאיים. אבל זה לא כמו אובססיה רגילה שכל הזמן יש מחשבות. האם זה כן נראה לך כאובססיה? אני רוצה לשאול את זה את הרופא, אבל קודם אני מעדיף להתייעץ.
היי בני, לא מוכרת לי ההגדרה שלך ל"אובססיה רגילה", שלפי הבנתי הגדרת אותה כמחשבות חוזרות ונשנות על אותו נושא כל פעם. בדרך כלל המחשבה היא תלוית סיטואציה. למשל, אדם בעל אובססיה הקשורה לניקיון יתקל פעמים רבות ביום במה שנראה לו כמו חשיפה לזיהום, ויחשוב כל פעם על הזיהום הספציפי שקשור לסיטואציה הספציפית. עוצמת הרגש הנלווית למחשבות בדרך כלל תהיה גבוהה, והאדם יחווה רומינציה (חזרתיות) של המחשבות במידה שתיתפס על ידו כבלתי נסבלת. לכן המצב שתיארת יכול בהחלט להיות חלק מ- OCD. כמובן, רק המטפל שיראה אותך יוכל לתת לך את האבחנה המדויקת.
אני עסוק הרבה בשחזורים, מה אמרתי לפלוני מה הוא אמר איך התנהגתי פה וכו' שאני בודק את עצמי אם עשיתי בסדר. אותו דבר, גם בדברים שמטרידים אותי אני מתקשה להסיח דעת והם חוזרים על עצמם כל הזמן במחשבה. יש לציין שאין לי שום טקסים, וגם זה לא שאני מדבר לעצמי הרבה זה פשוט הבזקי מחשבות במהירות שחוזרות על עצמן. אני מבין שטיפול סיביטי יכול לעזור לי. השאלה, איך בדיוק הוא יעזור? אם תוכלי לתת לי דוגמא של הטיפול כי אין לי מושג
היי משה, אם אתה אכן סובל מ-OCD (במידה שהסימפטומים אינם מוסברים על ידי חרדה חברתית), ייתכן מאוד שה"שחזורים" שאתה מדבר עליהם הם למעשה טקסים מחשבתיים. קיים סוג של OCD שהוא "מחשבתי" בלבד, כלומר אין טקסים התנהגותיים נראים לעין. אולם, לחלק גדול מהאנשים הסובלים מסוג זה של OCD ישנם "טקסים מחשבתיים", כלומר האדם מבצע פעולה מחשבתית במודע כדי להפחית את החרדה שנגרמת לו על ידי המחשבה הטורדנית. כמו הטקסים ההתנהגותיים, גם הטקסים המחשבתיים נועדו לעזור לאדם הסובל להשיג תחושה של שליטה ולהימנע מחרדה. יש לציין, כי הרבה יותר קשה להפסיק טקסים מסוג זה, מאחר שקשה "לא לחשוב" על משהו, יותר מאשר להפסיק התנהגות מסוימת. לפיכך, השחזורים שלך נועדו ככל הנראה להרגעה עצמית מפני המחשבות ש"לא הייתי בסדר". בטיפול CBT, המטפל דווקא היה מפתח את המחשבה המפחידה הזו, ומדבר איתך על מה שיקרה אם לא תתנהג נכון בסיטואציות חברתיות או אחרות שמטרידות אותך. פעמים רבות נהוג לשאול את המטופל: "מה הדבר הכי גרוע שיקרה?" ולפתח איתו את התסריט הגרוע ביותר. לעיתים כבר באותם הרגעים המטופל מבין ש"התסריט הגרוע" אינו נורא כל כך, ועליו לתרגל את המחשבה ההגיונית הזו לאורך זמן. כאשר התסריט הגרוע עדיין נראה למטופל קטסטרופלי, המטפל מבקש מהמטופל לחשוב על התסריט הזה במכוון באופן חוזר ונשנה, עד שהמוח "מתעייף" ממנו והחרדה יורדת מעצמה. יש הבדל גדול בין מחשבה חוזרת ונשנית הנחשבת במכוון, לבין כזו שנחשבת באופן לא רצוני ומנסים להימנע ממנה. כאשר מנסים להימנע ממחשבה או מחרדה הנלווית אליה, הן משתמרות ואף מתעצמות בפעמים הבאות. כאשר הדבר נעשה באופן רצוני ובשליטה, יש הכחדה של החרדה הנלווית, והמחשבה אינה "נדבקת" לאורך זמן. כמובן שיש לתרגל זאת עד שמגיעים למצב הזה. בהצלחה!
ראשית תודה רבה על תשובתך המפורטת. רק מה הכוונה שזה 'טקסים מחשבתיים' הרי המחשבות החוזרות הם אכן להרגיע, כדי להגיד אני כן בסדר. אז למה את קוראת לזה 'טקס', היה ראוי הגדרה שונה. תודה מראש
אני בן 27 במוצש דיברתי עם בחורה מסוימת ומאז היא לא יוצאת לי מהראש לא בקטע רגשי או משהו פשוט נושא השיחה לא יוצא לי מהראש האם זה גם מהאו סי די ויש לציין שאני בדכאון כבר 4 ימים לא הכנסתי כלום לפה
היי שי, כדי לענות על שאלתך ברצינות אזדקק ליותר פרטי רקע לגביך ולגבי הבעיות מהן אתה סובל. סופ"ש נעים
שלום רב. בקשתי היא אולי יוצאת דופן, אך היא נובעת מהעובדה שאני נכנסת לפורום לראשונה, והייתי רוצה ראשית לאסוף קצת מידע. לכן, אנסה לשאול אותך: 1. האם תוכלי לספר קצת על משמעות ההכשרה האקדמית שלך. קראתי את הנאמר, ואני מבינה שאינך פסיכולוגית קלינית ולא עברת התמחות של פסיכולוגים הרשומים באלפון, ומאידך למדת פסיכותרפיה. האם ניתן ללמוד לתואר שני פסיכותרפיה ולא להיות פסיכולוג? ואם כן, מה ההבדל בין גבולות המקצוע והסמכויות לעומת פסיכולוג קליני בהכשרתו? זה מאד מעניין אותי, גם למידע כללי, וגם מסיבות נוספות שלא אלאה אותך כאן בשלב זה. 2. לאיזה תחום אפשר לשייך אגרנות כפייתית, שהופיעה רק בסביבות העשור החמישי, לאחר אירוע מלחיץ, ולא נתן אותותיו או סימן כלשהו אחר בנושא הכפייתיות על כל ענפיה? 3. התשובה שלך לסטודנטית לגבי מתן תחושה שתקבל את האישה שאוגרת ניירות נראית לי מצויינת. אך מה קורה בשלב הבא? נאמר, שהאישה רכשה את אמון הסטודנטית ומאידך האגירה מתגברת עד לערימות של ניירות ועיתונים עד התקרה?... כלומר: מהי ההתערבות הצפוייה והראויה, במידה והאישה מכירה בבעייתה, רוחשת אמון ורוצה לטפל בכך? איך מטפלים בדרך כלל? (וכמובן שאין אני מצפה שיש נוסחה אחת, או שתפרטי את כל ההליך, אך תמונה באופן כללי?) 3. היכן בחיפה קיים פסיכולוג /ית שמטפלת באגרנות כפייתית בעיקר? (לא בשירותים הציבוריים). 4. תודה רבה לך, סיגלית (כינוי)
בסעיף של הופעת האגרנות הכפייתית בעשור החמישי, ללא סימני כפייתיות - הכוונה, שלפני העשור החמישי לא היו כל סימנים מבשרים לכיוון כזה, וגם לא סימנים אחרים בתחום. ללא טיפול פסיכיאטרי מעולם. וללא תרופות. למעלה מגיל חמישים, בהדרגה החלה התופעה לצבור תאוצה, ומתרחבת.
היי סיגלית, מאחר שאיני יכולה לענות על שאלתך האחרונה על גבי הפורום (ממליצים על מטפלים ספציפיים רק במסר פרטי), את מוזמנת לכתוב לי למייל ואשיב על כל שאלותייך במרוכז. [email protected]
שלום שרון. תודה על נכונותך לענות על שאלותי. כדי לפשט את הפעולה, אני מצרפת את הדואר: [email protected] תודה סיגלית
שלום, אני יוצאת עם בחור בן 32, גרוש ללא ילדים..שמתי לב לאורך כל הדרך (ודיי והתעלמתי מהתופעות) שמשהו לא רגיל בהתנהלות שלו, קודם כל הוא כפייתי מאוד וחסר בטחון ברמות קשות, קוסס ציפורניים ומשדר חוסר ביטחון מוחלט מעבר לכך יש לו המון התנהלויות שאינם מתאימים לגילו ונוטים להתחבר לגיל 13-14, כמו כן לאחר כל לגימה של שתיה הוא מוציא את הלשון על השפתיים ומכניס שב. באופו כפייתי וקבוע. הליכתו לא זקופה -מכופף את הכתפיים ומין מבט מפוחד ..לוקח ויטמין B12 באופן קבע כי אמא שלו אמרה לו.. (שקראתי במאמרים שזה עוזר לאוטיזם..) ואני חוששת להתקדם עם הקשר , ורוצה לדעת אם הסימנים מראה כי הוא סול או סתם חסר בטחון ? המשך יום טוב ותודה.
היי דנה, אי אפשר לאבחן את הבחור שעמו את יוצאת בדרך זו. יכול להיות שיש לו בעיה שהיא בבחינת הפרעה נפשית, ויכול גם להיות שהוא מציג כמה התנהגויות חריגות, שלא ברור ממה הן נובעות. ההחלטה האם להמשיך את הקשר או לא תהיה תלויה, כנראה, בהיכרות יותר מעמיקה שלך איתו ובדיקת העלות מול התועלת (האם ההתנהגויות האלה מפריעות לך להמשיך את הקשר, או שניתן לקיים איתו את הקשר על אף ההתנהגויות). אגב, לקיחת ויטמין B12 עוזרת מבחינה בריאותית במצבים רבים, למשל עייפות כרונית בשל מחסור בוויטמין הזה.
כשאומרים [על אדם ש] הוא אמבוולנטי. האם הכוונה זה מגיע ממקום אובססיבי? האם זה מראה על בעיה נפשית? אודה לך אם תסבירי לי אם יש קשר ביניהם?
שלום לך, בדרך כלל לא מתכוונים לומר שהאדם עצמו הוא אמביוולנטי, משום שאין מושג כזה. ניתן לומר שלאדם יש דיעה אמביוולנטית לגבי נושא מסויים. הכוונה היא, שלגבי נושא זה, יש לאדם מחשבות בשני כיוונים שונים, והוא מתלבט באיזה כיוון לבחור, או איזה כיוון נכון יותר. אין שום קשר לבעיה נפשית, ניתן לתת דוגמאות רבות מחיי היום יום בהם האדם חש אמביוולנטיות לגבי נושאים מסוימים. למשל- התלבטות לגבי דיעות פוליטיות: האם לבחור בשמאל או בימין (כאשר אין לו דיעה פוליטית ברורה).
אני בן 27 ולפני כמה שבועות אובחנתי כאו סי די אצל טל ויצמן אתמול צוטתתי בצט מסוים עם בחורה ודיברנו בטלפון מאז אותו רגע אני לא מפסיק לחשוב עליה אני לא מכיר אותה ולא מתימר להכיר מה שיותר קשה שהיא מקיבוץוכרגע כל הזכרה של קיבות בן קיבוץ או הקשר מסוים מעלה לי מחשבה על סקס וזה מייאש נכנסתי לדכאון אני נואש אומנם אני לא הכי בטוח שהיא מקיבוץ אבל המחשבה נשארת ואני בדכאון ובאמת פעם ראשונה למרות שאני דתי אני חושב להתאבד אני פוחד שהמחשבה לא תעבור מחשבה דומה קרתה לפני שבוע שדיברתי עם דתיה מבני ברק ובעקבות קח התחלתי לחשוב מחשבה טורדנית על כל בני ברק האם זאת הפרעה מה עושים אני בשעה כזאת מרגיש ריקנות ולא מצליח לישון הורדתי 14 קילו בחודש וקצת ואין לי תיכולת יותר אני בעיקר כרגע ממש פוחד שזה לא יעבור
היי שי, קודם כל, עליי להתייחס לעניין המחשבות האבדניות. במקרה כזה, יש לפנות באופן דחוף לפסיכיאטר. אתה יכול לפנות באופן פרטי או במרפאה ציבורית, ולומר שהעניין דחוף. בקשר למחשבות הטורדניות, אם אתה כבר נמצא בטיפול, אני מציעה לך לדבר על כך עם המטפלת שלך. שום דבר שאכתוב לך בפורום לא יוכל לעזור לך להפחית אותן, אני יכולה רק לכוון אותך לטיפול המתאים, אם תרצה בכך. בהצלחה!
שלום יש לי בת (עוד מעט בת 4) כבר בהיותה בת כמה חודשים החלה למשוך את שיערה (ללא תלישה). כשהיתה בת שנתיים ומשהו היא החלה לתלוש את שיערה וממש עשתה קרחות. קצצנו את שיערה לאורך מינימום כדי ש"תשכח" מפעולת התלישה אך לאחר כחודשיים כשהשיער ארך היא שוב החלה לתלוש את שיערה. דיברנו איתה, אמרנו לה שיש לה שיער מאוד יפה, שאלנו אותה אם היא רוצה צמות כמו לאחותה הגדולה, קנינו לה קשתות לשייער, אבל כלום לא עוזר. עד היום גילחנו אותה בערך 4 פעמים. בספטמבר היא מתחילה גן חדש (טרום חובה) וכרגע יש לה שיער באורך של כ-7 ס"מ אך בחודש האחרון היא שוב החלה בתלישה ולכן יש לה מאחור שיער דליל. אני לא רוצה לגלח אותה עכשיו לקראת גן חדש שהפחד שלי שמעתה הילדים יחלו להציק לה וייגרם גם נזק חברתי ונפשי. נאמר לי שהיא קטנה מדי לטיפול קוגנטיבי התנהגותי ושאולי כדאי לחכות שנה. אין לי שנה!! אני רוצה לפתור את הבעיה בהקדם. ואין לי בעיה לשלב את זה עם טיפול תרופתי אם זה מה שנדרש. כואב לי לראות את הילדה היפה שלי עם שיער דליל. מחכה לתשובתך. תודה
שרון - למה דילגת עלי? אני מחכה לתשובתך. תודה
היי לי, בזמן הקצר שעמד לרשותי היום לא הספקתי לענות על כל השאלות בפורום. איני יודעת מהיכן קיבלת את המידע, אך אין סיבה שלא לפנות לטיפול התנהגותי קוגניטיבי כבר עכשיו. יש לציין כי ההפרעה שכיחה פי 7 בילדים (בכל גיל) מאשר במבוגרים, ולכן הורים רבים פונים לטיפול עם ילדיהם. הטיפול יתרכז בעיקר בהדרכה של המטפל אתכם, ההורים, כיצד להפחית את התנהגות התלישה. בדרך כלל, המטפל מברר באיזה מצבים הילד נוהג לתלוש את שיערו- בדרך כלל כאשר הוא לחוץ או חרד, או כאשר אין גירויים בסביבה והוא משועמם. חלק חשוב של הטיפול מתמקד בפעולות שניתן לעשות במקום לתלוש, כדי להרגיע את הילד או "להעסיק את הידיים" במשהו אחר. פעילות יצירה- ציור, משחק עם פלסטלינה וכו' יכולים להיות פתרונות יעילים. בנוסף לכך, ניתן לשחק עם פקעת חוטים, כדור לחץ וכו'. אם הבעיה נובעת מסטרס, ניתן ללמד גם ילדים צעירים דרכי הרפיה. בנוסף, אפשר לתת חיזוקים על הפחתת התנהגות התלישה- למשל בכל יום בו היא לא תולשת, היא מקבלת מדבקה. כאשר היא צוברת מספר מסוים של מדבקות, היא מקבלת פרס. ויש עוד הרבה רעיונות יצירתיים שניתן לחשוב עליהם בטיפול. בהצלחה!
אני בת 29 ומוטרדת מתופעה שנמשכת אצלי שנים רבות, יש לי נטייה להתעסק עם מחשבות יותר מידי. ההתעסקות הזאת מתבטאת בכך שאני לוקחת סיטואציות מחיי היום יום ומשנה אותם כפי שהייתי רוצה שהם יתרחשו, כלומר אני מעלה אפשרות של "מה היה קורה אם..." ופשוט משחקת עם זה בדימיון. אני יכולה לקחת אדם מהמציאות, "להזיז" אותו איך שאני רוצה וליצור איתו דו -שיח שלם שלא היה ולא נברא. אני זוכרת את התופעה מתרחשת אצלי מאז שהייתי ילדה, נמשכת לתוך תקופת הנערות, ומשם לגיל ההתבגרות ועד היום אני עדיין עושה את זה, יוצרת לעצמי עולם דימיוני ובורחת לשם. היו לי תקופות שזה היה נראה לי נורמלי לגמרי, פשוט נהניתי להיות שם, ולשחק את המשחק הזה, ממש הייתי מחכה לרגעים האלה שבדרך כלל היו מתרחשים לפני השינה. עם הזמן, שמתי לב שזה קורה לי גם ביום יום, שפתאום אני מתנתקת ונכנסת למחשבות מהסגנון הזה, לרוב מדובר במחשבות טובות ולעיתים קצת פחות. לאחרונה מצאתי את עצמי נלחמת במחשבות האלה, ומנסה להפסיק אותן כי הן הפריעו לי להתרכז בלימודים, אך לא תמיד הצלחתי בכך האם מדובר ב-OCD? תודה
היי עמית, לשאלתך, לא מובר בהפרעה טורדנית- כפייתית. את מתארת בעיה מסוג אחר לגמרי. בכל זאת, כדאי לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי, כדי לברר ממה את לא מרוצה בחייך וכיצד לשנות זאת. כנראה שהעובדה שאת "בורחת לעולם דמיוני" מצביעה על כך שאינך מרוצה מחייך כפי שהם באמת, או שחסר לך משהו, ולכן את זקוקה לעולם הדמיוני. כמו כן, אפשר לעבוד באמצעות טיפול התנהגותי קוגניטיבי על טכניקות לעצירת מחשבות ולשיפור הריכוז. בהצלחה!
אני מתעניין הרבה באוסידי וכפיתיות. ואני רואה דבר משונה, יש נטיה כל הזמן להיות בנוקשות כזו, דכדוך עוטף, דאגה תמידית. מצד שני, האדם מדווח על דברים ספציפיים שכשאתה שומע הם לא נראים כסיבה לדאגנות התמידית הזו. ואז אני מתחיל לחשוב אולי יש לו בכלל משהו אחר שמדאיג אותו, והוא אפילו לא מודע אליו? אודה לך שתאירי לי את עיני
היי יוחאי, תצטרך להסביר בצורה יותר ברורה מהי הבעיה בדיוק, במה היא מתבטאת, מי סובל מהבעיה ומה הקשר שלך אליו. בצורה שבה ניסחת את השאלה, לא ממש הבנתי אותה. שבת שלום!
חבר שלי, עובד, אבל כל הזמן בבית מתלונן 'רע לי' הוא נוהג לשבת במקום כמה שעות ולחזור כמו תקליט [לפעמים מידי יום ביומו] על כל רשימת תלונותיו ובעיותיו. דבר ראשון יש משהו אובססיבי בעצם ההתנהגות כנ"ל. אבל למרבה הפלא, אני יושב איתו ומנתח מה בדיוק מעיק עליו. ואני למען האמת עם כל ההתעמקות לא מצליח להבין. העוצמה של התלונות מוגזמת. יש לו נטיה כל הזמן להרגיש רע, גם כשלא מקשיבים לו הוא עסוק במחשבות על 'אני לא מרגיש טוב'. אני מקבל תחושה, שאובססיה היא סוג של הטרדה במוח ללא קשר לדבר שבאמת. או יותר נכון נטיה לטורדנות נפשית שמתבססת על איזה דבר קטן כדי שיהיה על מה לדאוג אך מהותה היא הטורדנות ולא הבעיה. זה מה שרציתי לברר, אם אני צודק בהרגשה שלי.
אמנם אני יודע שטיפול סיביטי [קוגניטיבי התנהגותי] ידוע כמצליח בדכאון וחרדה. עד כמה ידוע על הצלחה באוסידי? עני נא לי בכינות כי אני רוצה ללכת לטיפול
היי משה, ידוע כי לטיפול CBT ישנם אחוזי הצלחה מאוד גבוהים בטיפול ב- OCD. הסטטיסטיקה כיום מצביעה על כ- 80 אחוזי הצלחה, ומכל מקום אין שיטה אחרת שבאמת מפחיתה את הסימפטומים (פרט לטיפול תרופתי, שיעילותו חלקית). לכן, מאוד מומלץ לטפל בהפרעה בשיטה זו. בהצלחה!
אודה לך אם תוכלי לציין לי על מה עובדים בסיביטי באוסידי? אין צריך להסביר בהרחבה רק תרשמי לי את המושגים כדי שאקבל מושג. והרבה תודה
אני מרקע חרדי. מגיל קטן אני זוכר את עצמי סובל מספיקות באמונה שהביאו אותי לחרדה ודכאון. בגיל ההתבגרות זה התחזק יותר, בתקופה הראשונה הייתי מרגיע את זה על ידי הכלים שיש בדת [כמו תפילות וטבילה במקוה וכדו'] אך בגיל יותר בוגר פתאום החלטתי לעזוב את הדת. ואני רוצה לדעת, איך אני יכול לדעת על עצמי, אם כיום זה בחירה שלי מרצון? או שזה סוג של המשך לספקנות ואובססיה? יש לציין שגם היום המחשבות לא מפסיקות אצלי, על אף שמבחינה מעשית עזבתי את הדת. אודה מאד שתאירי את עיני
שלום לך, יכול להיות שלא סיפקת מספיק פרטים, אבל איני מבינה כיצד הבעיה שלך קשורה לאובססיה. אנשים רבים מטילים ספק בחוקים או עקרונות של הסביבה שהם חיים בה, וחזרה בשאלה היא לא עניין חריג. כמו כן, זה די טבעי שכאשר אתה נמצא בחברה שאינך מרגיש שייך אליה ואינך מסכים עם עקרונותיה, תחוש חרדה ודיכאון. ישנם אנשים שעוזבים את הדת למרות שאינם מרגישים שלמים עם בחירתם או מטילים בה ספק, ועסוקים במחשבות של "מה היה קורה אילו..." ואיני רואה קשר לאובססיה.
מקווה שזה מתאים לכאן . זה התחיל לי בגיל מאוד קטן , הרגשתי צורך כל הזמן לגעת בחפצים\קירות\אפילו בריצפה ועד שלא הרגשתי שזה בסדר ואני יכולה להפסיק , לא עצרתי . ניסיתי פעם לצאת מזה .. התחושה חזקה כאלו מישו מחייב אותך לגעת בזה . הייתי נוגעת לא עם הכף יד , עם הצד השני . היום אני בת 16 ועדיין יש לי את זה קצת , לפני שאני נכנסת למיטה לישון אני חייבת ככה לגעת בריצפה עם הרגליים . אבל זה פחות קורה מפעם . אני מקווה שאני מובנת , כי אני לא יודעת איך להסביר תעצמי .. אני רוצה לדעת אם יש לזה הסבר או שם ..
שלום לך, יכול בהחלט להיות שזה סימפטום טורדני- כפייתי. אם זה הסימפטום היחיד, זו יכולה להיות צורה קלה של טורדנות כפייתית שנפוצה בילדות ובגיל ההתבגרות. הדרך "לצאת מזה" היא פשוט להפסיק לגעת בצורה חוזרת ונשנית בחפצים, גם אם עדיין יש תחושה של אי נוחות או דחף לגעת, ולהתמודד עם התחושה הזו, שחולפת בדרך כלל לאחר מספר דקות.
לא יודע אם מישהו זוכר אותי , אני כמה שנים יש לי OCD חזק מאוד ולא פניתי לטיפול.. הגעתי למצב בצבא שאני חייב לספר על זה, ירד לי הפרופיל ל45 וקיבלתי תש 7.. הפסיכיאטרית אמרה שההפרעה שלי חזקה מאוד ושאני לא יוצא מהחדר בלי כדורים. היא נתנה לי פרוזק ואמרה לי לקחת כדור ביום- זה היה לפני שבוע ! אני הבנתי שיש טיפול cbt שלא מחייב כדורים.. השאלה היא למה היא מה עדיף לי? אם אני יקח טיפולי cbt באופן פרטי אני יכול לקבל החזרים מהצבא? ואם אני יבקש גימלים נפשיים בזמן הטיפול בגלל שזה מחמיר חי כשאני נמצא בצבא לדעתכם אני אקבל? עוד שאלה לאנשים עם ניסיון בצבא- אני לא אוכל בבסיס הצבאי בגלל שאני לא רואה את אופן ההכנה של האוכל ויש לי את הפחד ששמים לי דברים באוכל כי מנסים לפגוע בי ושחיות במטבח נוגעות באוכל וזה מסוכן.. אני אוכל רק במקומות שאני רואה מול העיניים שלי את האוכל מהשנייה שמתחילים להכין אותו עד שהוא מגיע אליי.. העניין הוא שאין לנו שקם בבסיס אז אני פשוט כל היום מורעב וזה נוראי! האם. פסיכיאטרית יכולה להגיד להם להעביר אותי לבסיס אחר בתוך ירושלים ? תודה מראש על העזרה, אני פשוט נמצא במצוקה ואני חייב תשובות..
שלום לך, קודם כל, אני חייבת להתייחס לנושא של "טיפול CBT שלא מחייב כדורים". בדרך כלל המטופל בוחר אם הוא רוצה להיעזר בטיפול תרופתי, בטיפול פסיכולוגי או בשניהם. ההמלצה של המטפלים היא בדרך כלל טיפול משולב, מאחר שהוא הכי יעיל. יותר מכך, אנשים שההפרעה אצלם היא בדרגת חומרה גבוהה יתקשו מאוד להתקדם בטיפול הפסיכולוגי ללא תוספת של טיפול תרופתי. לטיפול התרופתי לבדו יש יעילות חלקית בדרך כלל, שפוחתת במידה משמעותית עם הפסקת התרופה, במידה שלא נעזרים בטיפול CBT במקביל. לפי כל הנתונים האלה, טוב עשית שהתחלת טיפול תרופתי, וטוב עוד יותר אם תשלב אותו בטיפול CBT במקביל. יש לשים לב שהתרופות מסוג זה בדרך כלל מתחילות להשפיע רק לאחר מספר שבועות, שבהם לוקחים את המינון המלא ("המינון האובססיבי" הוא בדרך כלל שני כדורים ומעלה ליום). לדעתי לא תקבל החזרים מהצבא על טיפול פרטי, אם כי אתה יכול לשאול בקופת החולים בה אתה חבר ולקבל החזרים חלקיים ממנה (במידה שאתה בוחר מטפל שעובד עם קופת החולים שלך). לגבי הגימלים אני לא יודעת, אך לא שמעתי על מקרים שבהם אנשים ביקשו וקיבלו זאת. אינני יודעת גם לגבי השאלה האם פסיכיאטרית יכולה להמליץ להעביר אותך לבסיס אחר, תצטרך לשאול את הצבא ואותה. אולי פסיכיאטר צבאי יכול לעשות זאת. אולם, ההמלצה האישית שלי היא להתמודד ולאכול בבסיס, מאחר שזו הדרך היחידה להתגבר על הסימפטום הזה. כלומר, אם תימנע לגמרי ותעבור לבסיס אחר, עדיין יהיה לך קשה לאכול במקומות שבהם אינך רואה את הכנת האוכל, דבר שיגביל אותך מאוד בתחומי חיים שונים. מאידך, אם תחליט שאתה מתמודד עם החרדה ואוכל (בהתאם לעקרונות ה- CBT), החרדה תפחת בסופו של דבר, ואתה תתרגל לאכול בבסיס ללא חרדה, ואף תוכל לאכול במקומות אחרים שבהם לא תראה את הכנת האוכל. בהצלחה!
האם קשר זוגי עם אדם בעל הפרעת אישיות טורדנית כפייתית (אישיות, לא OCD חרדתי), נועד לכישלון מראש? האדם מודע לעצמו בהחלט, לכפיתיות, לביקורות העצמית, לחסכנות ולכל הסימפטומים, ולדבריו זה לא מפריע לו בחיים. אכן אישית לא מפריע לו, אך בכל מערכות היחסים שלו עם הסובבים אותו (שהנם מאד מועטים, רק אח והורים ועמיתים רחוקים מהעבודה שאין לו קשר רציף איתם אם בכלל...) יש בעיות. (הוא נוקשה מאד, חסר סבלנות, חסר אמפתיה בכלל, לא מסוגל להבין שאחרים מרגישים, נפגעים, נעלבים מהתנהגויות מסוימות שלו) מאד מרוכז בעצמו. הוא אדם טוב, שקט יחסית, מסוגל לחזור על כל דבר שלוש פעמים (אל תשכחי זה ואל תשכחי זה), יש לציין שכאשר הוא מודע למשהו הוא מנסה לשנות אותו, אך לא תמיד זה מצליח לאורך זמן), לגמרי לא פתוח לשינויים או ספונטניות, לא מחייך הרבה או... בעצם לא צוחק הרבה. כאילו... קפיץ מאופק רוב הזמן.. ממש ככה. הכוונות שלו טובות. אבל... השאלה אם זה לא נועד לכישלון וזהו. שהרי... הרגלים אפשר לשנות.... אך... איך משנים אצל אדם יכולת אמפתיה... או התחשבות... או.. ללמוד ליהנות מהחיים קצת. על איזה טיפול היית ממליצה? (אגב, בשנות החמישים לחייו, אב לבחור בן 20) תודה מראש
היי מיכל, לגבי השאלה האם הקשר נידון לכישלון מראש או שיש אפשרות להצליח בו, התשובה נמצאת בנכונות של כל אחד משני הצדדים להשקיע. האדם שחי עם בן הזוג הסובל מהפרעת האישיות צריך להיות פתוח, מקבל וסבלני על מנת להכיל את כל ההתנהגויות ודפוסי החשיבה הנוקשים. מצד שני, האדם הסובל מהפרעת האישיות צריך להבין, שגם אם הבעיה לא גורמת לו סבל, היא גורמת סבל לסביבתו. זו צריכה להיות המוטיבציה שלו להשתנות. אנשים רבים הסובלים מההפרעה מגיעים לטיפול בגלל סביבה שסובלת מהתנהגותם, או מהסיבה שאינם מצליחים לגרום לאנשים להתקרב אליהם עקב התנהגותם הנוקשה. אני ממליצה כמובן על טיפול התנהגותי קוגניטיבי. יש אפשרות להיעזר בטיפול CBT סטנדרטי, אך במסגרת הגישה פותחה שיטת טיפול שנקראת "סכמה תרפיה", ומתאימה במיוחד לעבודה עם הפרעות אישיות. ייחודה של השיטה היא בכך שהמרכיב הקוגניטיבי שבה מאגד אמונות יסוד רבות למבני בסיס, שנקראים "סכמות חשיבה לא אדפטיביות", ונעשית עבודה על שינוי הסכמות האלה. כשיש הפרעת אישיות, קיימות אמונות יסוד רבות, שיש צורך לעבוד עליהן באופן מרוכז, תוך הבנת תהליכי הלמידה שגרמו לסכמות האלה להיווצר. בהמשך, המטפל והמטופל יוצרים תהליכי למידה חדשים כדי ללמוד אמונות יסוד אדפטיביות יותר. השיטה הזו מאוד מומלצת ויש לה הוכחות מחקריות רבות. צריך להבין, ששינויים הם קשים במיוחד לאנשים שיש מרכיב אובססיבי בבעיה שלהם, מאחר שאנשים אלה מאוד תלויים בהרגלים שלהם, וכל שינוי נתפס אצלם כמאיים. בהצלחה!
על התשובה ועל ההכוונה. הבנתי כל מה שכתבת ומסכימה עם כל מילה מקצועית שלך. לדעתי כעת, הבעיה העיקרית היא לגרום לבן אדם לגשת לטיפול.... שהרי אחת מאמונות היסוד היא 'אני בסדר. אז אני נוקשה עם עצמי אך לא כופה על אחרים את הנוקשות שלי' והרי ברור שזה לא נכון, הוא מתכוון לסדר וניקיון אך הנוקשות מתבטא בהרבה תחומים בעיקר בחשיבה ודעה על מצבים חברתיים ותגובות בהתאם. וזה מאד רגיש ה.... 'אני צריך לתקן משהו בעצמי'. ההכרה ש... משהו לא בסדר ויש צורך בתיקון. וזו בעיה של הרבה אנשים, לא רק שלו. בעיקר גברים. (סליחה על ההכללה). כשיכולת ההכלה וההבנה שלי הגיעה לקיצה, הקשר נגמר. לאחר חודש החל שוב, ואני מנסה כעת יותר להבין. אך החשש שלי, שבשלב מסוים שוב אתמודד עם תשישות. שהרי אי אפשר תמיד להיות מרוכזים רק בצד השני שממילא מרוכז בעצמו כל הזמן, ולא מתוך רוע. יש לציין שכאשר מפנים את תשומת לבו לדברים הוא מנסה לסטות ממסלולו, אפילו בדברים הקטנים. אז נכון להיום, ששוב החל הקשר, (ולכן.. פנייתי אלייך הייתה מעין... רצון לשתף מישהו.. מתוך מקום כואב), אני פשוט מנסה לשקף לו את התנהגותו לאחר.... יש לציין שאליי הוא תמיד התייחס יפה וגם אם היה מסביר לי שבע פעמים שעדיף לי לחנות את הרכב שלי ברברס ולא קדימה, הייתי מחייכת אליו ואומרת לו שאני באמת מסכימה איתו, אך עדיין, אני אישית מעדיפה ככה, אצלי העולם לא מתהפך והרכב נשאר כמו שהשארתי אותו. ואני מחייכת תוך כדי שיבין שעבורי זה לא נורא להחנות את הרכב רגיל. הוא מעיר באופן מאד נעים, לא כופה ולא מעיק, ולכן אני גם מגיבה ועונה בדרך של הומור, שיבין שיש אנשים שטוב להם בדרך אחרת. והוא מבין. וזה בא לידי ביטוי בכל מיני תחומים. זה המקום גם לציין שלא 'פסל' אותי כבת אדם בגלל שבדברים מסוימים אני אחרת ממנו. יש לנו הרבה דברים דומים, אך גם שונים וזה לא מפריע לקשר. אישית מפריע לי שהוא לא אמפטי, שקשה לו לחוש כאב של אחרים אלא אם זה נוגע לו. שהוא נוקשה באמת ולכן גם לא נהנה כמעט מדברים, לא זוכרת מתי ראיתי אותו צוחק בפה מלא ומשתחרר..... כאילו לפעמים - מתחשק לי להוציא לו את השסתום ושיתפוצץ החוצה עם כל האנרגיות הטובות שתקועות לו בפנים. איך מצליחים לאט ובסבלנות לגרום לאדם להבין שחשוב שילך לטיפול מבלי שזה ישמע 'רע'. תודה לך על ההקשבה :)
שלום רב . אני סובל מאו סי די זמן מה (ההתפרצות הגדולה הייתה לפני 7 חודשים אך הבעיה קיימת זמן רב ) בחלק מהאו סי די , יש לי בעית סטריליות עם מצבים אינטמיים . לאחר מעשה אינטימי אני שוטף ידיים עם שמפו ומכיוון שאני נוגע בשמפו בעוד ידיי מזוהמות בנוזל הידוע (אני נודע בו לאחר ששטפתי ידיים עם מים ) , קשה לי לגעת בבמקבוק שוב . הכוונה היא שלא אוכל לגעת בו יותר ,אלא אם כן אשטוף את הבקבוק בסבון ,ולאחר מכן אשטוף את ידיי בסבון . אם לא אעשה זאת לא אוכל להשתמש בבקבוק יותר . השאלה שלי היא כזו : האם זה לגיטימי בכלל לגעת בבקבוק מזוהם ,לאחר יום או יומיים ,כאשר הנוזל ,למעשה התייבש? ברור לי שאין זה סביר לגעת בבקבוק במידה וכולו מרוח בנוזל , אך האם סביר שלא אגע בו במידה והיה עליו קצת נוזל ? . במצב הנוכחי אני לא יכול לגעת בבקבוק ולא משנה מה כמות הנוזל שנגעה בבקבוק . זה יכול להיות קצת או הרבה , לי לא משנה. אני פשוט לא משתמש בו יותר . איך מבדילים היכן הגבול ? היכן מדובר בהיגיון בריא והיכן באובססיה ? אגב , אני מטופל קרוב לחודשיים . או סי די אובחן אצלי לפני כחודשים (ידעתי הרבה לפני שיש לי או סי די כי קראתי על הסימפטומים * . אני מצטער אם ההודעה בוטה קצת בקשר למיניות ,אבל לא הייתה לי ברירה . אין לי איך לתאר זאת אחרת . רציתי לשלוח הודעה פרטית אבל לא מצאתי איפה . שבוע טוב תודה רבה
שלום לך, השאלה "איפה עובר הגבול" בין היגיון בריא לאובססיה היא שאלה שרבים מהסובלים שואלים. התשובה בדרך כלל נמצאת בהתנהגות של רוב האנשים, אלה שאינם סובלים מאובססיה. כלומר, עליך לבדוק האם אנשים שאינם סובלים מאובססיה מרשים לעצמם לגעת בחפצים ש"זוהמו" על ידי נוזלי גוף. לדעתי, בקרב האוכלוסיה הכללית אין בעיה עם זה. יותר מכך, פעמים רבות, כחלק מהאקט המיני, הנוזלים באים במגע עם חלקים שונים של הגוף, כולל הפה. הדרך היחידה להיפטר מהסימפטום הנוכחי היא פשוט לא לעשות את הטקס, או להפחית אותו בהדרגה עד להפסקתו (למשל- בתור התחלה לשטוף רק את הבקבוק ולא את הידיים, ואחר כך להוריד בהדרגה גם את שאר חלקי הטקס). הטכניקה נקראת "חשיפה ומניעת תגובה", והיא טכניקה התנהגותית מאוד יעילה. פעמים רבות המטופל בשיטה זו מתבקש גם "לזהם את עצמו" בכוונה, מאחר שהחשיפה היא אפקטיבית יותר ככל שהיא יותר חזקה. אני מקווה שאתה נמצא בטיפול המשתמש בטכניקות מסוג זה. שבוע טוב!
תודה רבה . הטיפול בו אני נמצא אכן הוא טיפול קוגנטיבי -התנהגותי וישנו שימוש בחשיפה ומניעת תגובה. אולי זה ישמע מוזר אבל הבעיה היחידה היא כשהמגע הוא עם ידיים . הסיבה פשוטה: הידיים שלי נוגעות בכל מיני חפצים ומזון במהלך היום . חפצים ומזון שגם אחרים עלולים לגעת בהם. מגע עם הפה דווקא פחות מטריד אותי . החשיבה שלי לגבי השטיפה היא שמכיוון ששטפתי עם סבון בקבוק שהוא מזוהם ,הידיים שלי הזדהמו שוב ולכן עליי לשטוף בסבון . מעבר לחרדה "הרגילה" שיש לי מהפחד לזהם , יש לי גם חרדה מהפחד להצליח. אני מפחד להצליח בטקסים גדולים כי זה עלול להכניס אותי לחרדה מההצלחה עצמה . קרה לי בעבר שהייתי בחרדה מההצלחה במשך חצי שעה בערך . פעם אחת אפילו הכרחתי את עצמי להיות בחרדה כי הרגשתי לא בסדר עם ההצלחה . לעיתים כשאני מנסה לוותר על טקס ולא מצליח ,הסיבה שאני מבצע אותו לבסוף היא לא החרדה מזיהום ,אלא החרדה מלותר על משהו שאני מכיר וכבר הסתגלתי אליו. כמו שאת ,בטח, מבינה, האו סי די אצלי מגובה בכמה שכבות של או סי די נוספות . תודה
שלום, כבר כמה שנים אני מתמודדת עם הצורך לספור אותיות במילים כך שיצרו כפולות של המספר 10. זה מתחיל להטריד אותי לאחרונה כי זה מפריע לי להקשיב או לקרוא כי אני מרוכזת בספירה (לפעמים אני קופצת כמה מילים קדימה במשפט כדי להגיע ל -10 וחוזרת אחורה "להשלים" את המילים שדילגתי עליהן. קראתי קצת באינטרנט וראיתי שיש הרבה אנשים שציינו שיש להם את הבעיה ושזו הפרעה, האם זה נכון? במידה וכן, האם יש טיפול? איזה? תודה רבה
היי שרית, הבעיה שציינת היא אכן בעיה נפוצה, שיכולה להיות סוג של סימפטום של OCD. קיימים "טקסים של ספירה", כאשר האדם הסובל מהם חש שהוא חייב לספור דברים, לדוגמא: מרצפות, מילים במשפט, אותיות, דקות בשעון וכו'. כאשר פעולת הספירה נמנעת ממנו, האדם חש תחושה חזקה של אי נוחות או חרדה. בדרך כלל גם קיימת מחשבה מאחורי הפעולה- "אני חייב לספור, אחרת יקרה משהו רע". הטיפול המומלץ בסוג כזה של בעיה הוא התנהגותי- קוגניטיבי. המטפל עובד עם המטופל על הפסקת פעולות הספירה, תוך חשיפה לחרדה או לאי נוחות הנלוות להפסקת הפעולה והתמודדות איתן, בדרך כלל בצורה הדרגתית. בנוסף, המטופל לומד להתמודד עם המחשבה ש"יקרה משהו רע" אם לא יבצע את הטקס (יש לציין שבמקרים קשים יותר, של דפוס נרחב של טקסים שמשתלטים על רוב תחומי החיים, משלבים גם טיפול תרופתי). שיטת טיפול זו היא היעילה ביותר עבור הבעיה, משום שהיא מכוונת ספציפית לסימפטומים ולהפסקתם. בהצלחה!
רציתי לשאול יש לי מטפל כבר שלוש שנים בהיותי מאובחן ב ccd האם יש טעם לנסות מטפל אחר כשהחשש הינו מהתאקלמות והיכרות בעיתית עם מטפל חדש שלא היה איתי ולא מכיר אותי מתקווה לשמוע מנסיונכם
היי רון, הרצון שלך להחליף מטפל הוא לגיטימי, בייחוד אם אתה מטופל כבר תקופה כה ארוכה ואם אין שיפור משמעותי או מספיק במצבך. מצד שני, החשש שהקשר עם מטפל חדש לא יהיה כה טוב, גם הוא מאוד נפוץ. החשש משינויים הוא גדול בייחוד אצל הסובלים מ- OCD, שהרי זוהי הפרעה שמהותה היצמדות להרגלים, חשש משינויים ורצון בשליטה. הבעיה היא שכאשר לא עושים שינויים בחיים, פעמים רבות גם לא מתקדמים. ופעמים רבות כאשר עושים את השינוי ונכשלים, הכישלון הוא לא כל כך נורא כפי שמדמיינים אותו, ובהחלט אפשר לנסות שוב. נסה להיזכר איך היה בתחילת הקשר עם המטפל הנוכחי- האם גם אז היססת לנסות מטפל חדש וחששת מתחילת הקשר איתו? בנוסף, אני ממליצה לפנות למטפל שקיבלת עליו המלצות מאנשים אחרים- כך יש יותר סיכוי שייפול בחלקך מטפל אמין, שאפשר לסמוך עליו וליצור איתו קשר טוב. ומעבר לכך- שיעזור לך להפחית את הסימפטומים (ולשם כך מומלץ במיוחד לפנות לטיפול התנהגותי קוגניטיבי, שהוא ממוקד וקצר יחסית בזמן). בהצלחה!
שלום שרון, יש לי בעיה שמאד מתביישת בה אבל חוששת שהולכת ומחמירה. לא יודעת אם קשורה לכפייתיות. אני סובלת מחרדות וזה גורם לי להתקשר הרבה, מתוך איזה מין דחף בלתי נשלט לפסיכולוג שלי , כדי לקבל ממנו הרגעה ותשומת לב. אני נאלצת "להחמיר" בעיות או למצוא תירוצים כדי להתקשר אליו (זה לא קורה כל יומ). מרגישה ריקנות , חולשה ופחד עצום וזה גורם לי להתקשר ואחרי השיחה איתו (אם התממשה) נרגעת. לעיתים עד שהוא חוזר אליי, נרגעת מעצמי אבל לא מבטלת, אלא מצפה שיתקשר וזה ממלא אותי בתקווה ולא מסוגלת להתרכז בכלום, זה משתלט לי על כל היום עד שמתקשר. אם לא מתקשר נכנסת לעצבות ולעצבנות. מרגישה ממש פסיכית, ילדותית ותלותית ולא יודעת איך להתגבר על הדחף הזה להתקשר כדי לשמוע את קולו המרגיע. כי גם כשמרגישה שעושה צחוק מעצמי ומשפילה את עצמי להתקשר בשביל שטויות , לא מצליחה להתגבר על הדחף הזה. אודה לך מאד אם תתייחסי ברצינות ולא תלעגי לי? חייבת עזרה! תודה
היי הילה, את למעשה מתארת סוג של "התמכרות" לשיחות עם הפסיכולוג, מפני שכפי שתיארת הקול שלו מרגיע אותך. אני חושבת שלפסיכולוג יש אחריות גדולה בעניין הזה, ובכך שהוא בוחר לאפשר לך להתקשר אליו פעמים רבות, בכל זמן שאת רוצה, הוא למעשה מחזק את ההתנהגות הזו. מטרתו של טיפול פסיכולוגי היא, בדרך כלל, לעזור למטופל להפחית את רגשותיו השליליים בדרכים חיוביות, מקובלות, שאינן תלויות באחרים ושאינן פוגעות בהם (ובמילים אחרות- עצמאות). השיחות האלה עושות בדיוק את ההיפך, וייתכן שאף יצרו בעיה חדשה. עלייך לדבר בהקדם האפשרי עם הפסיכולוג שלך, להסביר לו את הצורך בשיחות ואת המטרה שהן משרתות עבורך, אך מאידך להסביר לו גם את חסרונותיהן- הרי אינך רוצה להמשיך בהתנהגות זו, שאחרת לא היית כותבת לי בפורום. לדעתי, מחובתו המקצועית לשים לך גבולות ולא לענות לכל השיחות, מאחר שהדבר רק יוצר תלות בו. הוא אינו משרת את מטרותייך לטווח הארוך (הרגעה עצמית ארוכת טווח), אלא רק לטווח הקצר (הרגעה עצמית מיידית), ובטווח הארוך יוצר נזקים. הפסיכולוג חייב להבין כל זאת. אני הייתי מציעה לקבוע איתו שעה קבועה ביום בה הוא זמין לשיחות, ולהתקשר אליו רק בשעה זו. כשאני עורכת הסכם כזה עם מטופל, אני מבהירה לו שאענה בשעה זו בלבד, ולא באף שעה אחרת של היום, מאחר שזה ההסכם בינינו. כך המטופל לא נפגע מ"סינון" השיחות. על המטופל לזכור שהאחריות להתקשר בשעה זו מוטלת עליו בלבד, ואני מבטיחה לענות. מעבר לכך לא יהיו שיחות יוצאות ממני אליו, השארת הודעות וכו'. ל"הסכם השעה הקבועה" יש יתרון נוסף, בכך שהוא מלמד אותך לשאת ולהכיל את רגשותייך, לפחות במשך מספר שעות (עד שמגיעה שעת השיחה). מצד אחד, יש לך גורם מרגיע- את יודעת שתקבלי אותו ומתי בדיוק תקבלי אותו, וזה יוצר תחושה של שליטה. מצד שני, את לומדת שיש לך את היכולת להחזיק בתוכך את הרגשות השליליים בלי "להתפוצץ" או "לאבד שליטה". איך זה נשמע לך?
היי שרון ותודה על תשובתך. אני חוששת שאולי לא הובנתי כהלכה אולי גם כי יש לי נטיה לקחת על עצמי אשמות. אני נפגשת עם הפסיכולוג פעמיים בשבוע ובמשך שבוע יוצא שמתקשרת אליו מקסימום פעמיים ולעיתים בכלל לא. העניין הוא שמרגישה שהנושאים שלגביהם מתקשרת אליו , נראים לי באותו זמן בוערים ואני לא יכולה לשאת את ההמתנה עד לפגישה, לעיתים מרגישה אף השפלה, כאשר אינו זמין, מבטיח להתקשר ולא מתקשר או סתם חסר סבלנות. (וכשלא מתקשר , אני לא מתפקדת, מפחדת לעשות דברים שמא יתקשר באותו זמן ואפספס אותו...)ועדיין לא מצליחה להתגבר על הדחף להתקשר . לעיתים הנושאים באמת קשים - כגון אלימות במשפחה, או בעית בריאות -בדיקות שיצאו לא תקינות, אך לעיתים בעקבות החרדה, מרגישה צורך להתקשר אליו ולא יודעת להגדיר את הסיבה- מה אני בעצם רוצה ממנו? - זה התקף חרדה? או הפרעה כפייתית? אחר כך יכולה להרגיש שרוצה למות מרוב בושה, על הסיבה שהתקשרתי אליו שוב חשוב לי לציין שאני מאד לא מרגישה בנוח להתקשר ועושה זאת רק לאחר הרבה הרבה מחשבות והתלבטויות ובכלל לא נעים לי להיכנס אליו לחיים שאחרי הפגישות. כרגיל אני אדם ביישן, עם טקט, עדין אפילו יותר מדיי (כך אומרים) אולי לכן זה מפריע לי כל כך. הרבה תודה, הילה
שלום לפורום אני מרגיש שיש לי בעיה ואני קורא באתר שלכם שהוא מצויין ומקווה שיעזור לי. בחיי היומיום שלי אני מבצע טקסים החוזרים עליהם במשך היום. לדוגמא- בבוקר כשאני מתעורר ונמצא במקלחת אני חייב לסדר את הדברים במקומם, בודק הכל עד לפרט האחרון, ברזים שסגורים אני בודק למקרה שלא סגור מגבת ישרה בקיצור חייב שהכל יהיה מדוגם ולמרות שעוד דקה אני יודע שהכל כבר ישתנה יש לי טקס קבוע בבית ובעבודה מסלול קבוע שאני חייב לבצע שמא יקרה משהו לא נעים למשל- שהדלתות סגורות ברזי הגז אורות לכבות שהשולחן יהיה מסודר גם סלון ישר ומדוגם. אחרי שאני מנקה את הבית אני חייב שהכל יחזור בדיוק למקום אם זה כיסאות בגדים חוטי חשמל שאני מזיז כדי לנקות... ארונות סגורים מקרר נקי ומסודר ועוד.... בלילה אני מסדר את מיטתי ולאחר שאני נשכב אני זז ומתהפך הרבה עד למצב שאני נינוח לגמרי דבר שמפריע מאוד לאישתי להרדם. דברים אלו מפריעים לי מאוד ביום יום ואני זועק לעזרה הבנתי שיש טיפול תרופתי שעוזר בסרטונין במוח או טיפול פסיכולוגי מה הייתם ממליצים לי בבקשה...
היי יובל, רוב התופעות שאתה מתאר אכן מזכירים סימפטומים של הפרעה טורדנית- כפייתית. כדי לאבחן בצורה מדוייקת ולטפל בבעיה, אפשר לעשות אחד משני דברים: לפנות למטפל קוגניטיבי- התנהגותי, משום שזוהי שיטת הטיפול הפסיכולוגי היעילה ביותר (ניתן לקרוא על השיטה עוד בפורום זה או באתר שלי). הדרך השניה לפנות לטיפול היא לפנות לפסיכיאטר, שיתחיל לתת לך טיפול תרופתי, בדרך כלל מטפלים בתרופות נגד דיכאון. תרופות אלה בעלות אפקט אנטי אובססיבי כאשר ניתנות במינונים גבוהים יותר. הטיפול המומלץ והיעיל ביותר הוא בדרך כלל טיפול משולב- קוגניטיבי התנהגותי ותרופתי. אפשר גם לפנות רק לטיפול קוגניטיבי התנהגותי, ללא הטיפול התרופתי, לפי בחירתו וחומרת מצבו של המטופל. מה שאני לא ממליצה עליו הוא טיפול תרופתי בלבד, משום שלטווח הארוך היעילות שלו קטנה. הוא מוריד את רמת הסימפטומים באופן חלקי בלבד בדרך כלל, וכאשר מפסיקים לקחת את התרופה- הסימפטומים חוזרים. לא כך לגבי הטיפול הפסיכולוגי, שמפחית את הסימפטומים לטווח ארוך. בהצלחה!
למה ישר לקפוץ לכדורים? אפשר להתייעץ עם מכון לטיפול קוגניטיבי התנהגותי...אולי כל אחד מגיב אחרת אבל אני טופלתי בשיטה ואני ממליצה ביותר :) אפשר להיפטר מהכפייה הזו...
כפי שאמרתי, הטיפול היעיל ביותר המוכח מחקרית הוא טיפול משולב, CBT ותרופתי. מי שעובר בדרך כלל רק את הטיפול ההת-קוג' ללא הטיפול התרופתי, הם אנשים שמצבם קל יחסית, או שמתנגדים לטיפול התרופתי.
שלום לך שרון היקרה שאלה יש לי חברה רווקה שבעבר רצתה להתחתן אבל לא יצא בכל אופן מילדים היא לא התלהבה כי לא היה לה אנרגיה לתת היתה לה ילדות לא קלה והיא היתה בפנמיה שלא רצתה אבל נשלחה לפנמיה היום היא כבת 50 בזמן האחרון היא חושבת על החברים לשעבר וכועסת על עצמה שהיתה קלת דעת את יודעת למה אני מתכוונת היו לה הרבה חברים עם חלק מהם יצאה עם חלק לא אבל היתה ידידה שלהם המחשבות הורגות אותה שהיתה קלת דעת חוץ מכדורים שהיא יכולה לקחת מפסיכיאטר מה היא יכולה להגיד לעצמה שזה לא נורא שזה קורה להרבה איך היא יכולה לשכנע את עצמה שהיא בסדר בזמן שהיא חושבת על עצמה ובצדק שהיא היתה קלת דעת עם גברים רבים אני עזרי לה בתודה מראש פרסמי בקשה בפורום את התשובה נ ב היא לא מצטערת שאין לה ילדים כנראה בגלל שהיא הרגישה שאין לה מה לתת גם מבחינה חומרית
היי ריקי, מפנייתך הבנתי שחברתך מתחרטת על משהו שקשור לגברים שיצאה איתם בעבר, לא הבנתי על מה בדיוק. (האם על כך שלא התחתנה? האם על כך ששכבה עם גברים רבים?) בכל אופן, איני יודעת אם להתנהגות שלה בעבר יש השלכות על החיים שלה כיום (הכוונה להשלכות חיצוניות ולא למחשבות). אם כן, ניתן לחשוב כיצד אפשר לצמצם עד כמה שאפשר את ההשלכות- למשל, אם מדובר בחתונה או במציאת זוגיות ארוכת טווח, אני מאמינה שלא מאוחר לעשות זאת גם בגיל מבוגר. אם להתנהגות אין השלכות על חייה כיום מלבד המחשבות, הרי שהאמירה ש"לא כדאי להתעסק בזה", מאחר שאין במחשבות האלה שום תועלת, היא נכונה פי כמה. בכל מקרה, האמירה הזו היא נכונה ויכולה להועיל. חברתך צריכה להבין שהעיסוק בעבר לא יכול להוביל אותה לכיוונים חיוביים, ולמעשה לא יכול לתרום לה דבר אלא רק לגרום לה סבל, ולכן כדאי לה לוותר עליו. האמירה הזו נשמעת פשוטה ומובנת מאליה, אך לאנשים בדרך כלל קשה להפנים אותה ולהאמין בה באמת. לעיתים דרוש טיפול קוגניטיבי אינטנסיבי לשם כך. בנוסף, מטפל קוגניטיבי יכול לעזור לחברתך להאמין שעדיין יש לה ערך למרות התנהגותה בעבר, ושהתנהגות זו אינה הופכת אותה ל"לא בסדר". נושא הערך העצמי אינו פשוט, ותשובה בפורום לא תפתור אותו, ולכן מומלץ לפנות למטפל קוגניטיבי. בהצלחה!
שלום לך גב שרון בבקשה תעזרי לי אני נוטלת ציפרלקס חצי כדור ומאובחנת בהפרעה כפיתית שאלה בקשה היתי במאפיה ולקחתי את הפיתות מהמסוע המסוע מפיל את הפיתות ואני לוקחת בדיוק כשהפיתות נופלות מקצה המסוע כי אני לא רוצה פיתות שנגעו בהם כי ראיאתי שהפועלים לא נקיים בחור צעיר ראה שלקחתי מהמסוע ולא חיכיתי שהפיתה תיפול והתחיל לשיר שיר בלשון נקבה עם קללה כדי להעביר לי את המסר דרך השיר השאלה כמה אנשים יכולים להיות רעים עד כדי כך נכון שזה מצחיק מה שאני עושה אבל אנשים צוחקים אבל השטן הזה בחר לשיר שיר ודרך השיר לקלל אל תשאלי אותי אם אני בטוחה הוא היה מולי שכל זה קרה נכון שאנשים עם מחשבות כפיתיות סותמים להם את הפה השאלה שלי למה אנשים רעים לא עשיתי לו כלום אני לא מכירה אותו אני מבוגרת ממנו ובכל זאת השטן הזה שר שיר בלשון נקבה עם קללה מה דעתך מאיפוא הרוע הזה שיוצא מהאנשים ועוד מבחור בן עשרים בתודה מראש שכחתי להוסיף שאם אני עונה למישהו שמחצף אני מרגישה גם רע אבל זה עובר לי אחרי כמה שעות ואם אני לא מחזירה לאדם שהתחצף אלי אני מרגישה פריארית ולא טוב אבקש שוב פעם גם אם עשיתי משהו מצחיק לא הגיוני צריך להעיר יפה אבל שלא נדע מהם יש אנשים רעים אבקש את עזרתך תשובה בפורום בתודה רבה
בהמשך לסיפורי מרגיז אותי שאנשים מעירים מה שרוצים וזה מרגיז אותי מה גורם לאנשים להעיר למצבים שזה לא פוגע בהם כאמור בסיפור איזה סוג של אנשים אלה שמעירים מה שרוצים ולא יודעים עם מי הם מדברים לא מכירים אישית שאלתי בעצם היא האם זה חוצפה או בטחון עצמי מופרז למה אנשים אומרים מה שרוצים למי שרוצים במידה ומכירים את מי שהם מעירים לו במידה ולא למה אנשים רעים וחסרי רגש גם אנשים שאני לא מכירה ממה זה נובע תודה מראש שבוע טוב
אני אובססיבית לגבר שמתעלל בי נפשית ולפעמים מילולית (לא קללות יותר סוג של ילדה טיפשה וכו'). יש ביננו מערכת יחסים מסובכת. תצילי אותי!
היי נטלי, אינטואיטיבית זה נשמע יותר שמדובר בתלות מאשר בהפרעה אובססיבית, אבל תצטרכי לפרט יותר.
הוא בתהליכים להתגרש כבר חצי שנה, הקשר ביננו נמשך כבר 8 שנים שבהם כל חודשיים זה כיף וביחד ואחרי זה הוא פשוט כל פעם מחדש מפיל עלי שאני חיה בסרט שהתוכניות שלו לגבי לא תואמות לתוכניות שלי לגביו, הוא לא מסביר למה ומה ומו פשוט מתחיל לתקוף אותי, להתעלם, לסנן בלי תשובות. וכשאני מנסה להתנתק הוא חוזר ומתחנן ומבקש ונותן לי תיקווה והרגשה שהוא מרגיש כמוני ואחרי חודש שוב אותו סיפור! וככה זה כבר 8 שנים! אני אובססיבית לגביו אני לא רואה את עצמי עם אף אחד לא מעניין אותי אף אחד (ולא חסר לי כלום להשיג גבר אחר), אני לא רואה את החיים שלי בלעדיו, אני משלמת לו חשבונות ולא חיה איתו, הוא מבטל אותי לגמרי, אני לא יכולה להביע דעה, מגזימה ששולחת לו הודעות ומדברת איתו כל יום! הבן אדם פשוט מנצל אותי מתעלל בי נפשית, משפיל מילולית, אני לא רוצה אותו בחיים שלי ואני לא מצליחה לגרום להיגיון להתגבר על הרגשות.
היי אני נמצאת בתהליכי גירושין עקב בעל אלים- שנכנס לכלא למרות הכול אהבתי אותו וחטפתי טראומה נפשית עקב שבירת המשפחה וכל המצב,והלבד שנתקעתי איתו וזה - גרם לי להגיע למצב של מחשבות טורדניות הולכות וחוזרות במהלך כל היום של חוסר רגיעות מתח ועצבנת וחרדה- כל היום עד שלפעמים אני מרגישה שזקוקה להצלה, בנוסף רוצים הורי בעלי בכול דרך לקחת ממני את המשמורת של הילד ולכך ביצעו נגדי תלונות שווא כמעט אני לא מצליחה להירגע כל פעם זה מופיע בצורה אחרת,עיי עצבנות,חרדות,אי רגיעות פחדים וכו עברתי להגורר עם משפחתי וזה עבר לתקופה של חודשיים והייתי רגועה ושמחה עכשיו פתאום זה שוב הופיע והפעם הביא אותי לדיכאון ממש (לא יכולה להסתובב).הרופא נתנה לי ואבן זה עזר ועכשיו פרוקסטין האם זה בסדר למצב שלי?איזה טיפול מומלץ שעבור לצאת יותר רגועה אני מכירה את עצמי ויודעת שכל המצב הזה הופיע רק עקב כל הלחץ מהגירושין ונושא הילד וזה סיפור מאוד קשה(אם אפרט יבינו)הרופאה הציעה לי ללכת לפסיכאטר אך אני חוששת שהם יוכלו להשתמש בכך נגדי ככלף להטות את משמורת הילד לצידם(זה דרך קופת חולים) אני צריכה לציין שאני אם מאוד בריאה ושמחה לבני מטפלת נהדר ודווקא שהוא נמצא איתי אני יותר רגועה עברתי טראמה קשה אך אני מוכרחה לצאת מהמצב הזה ולהתחזק נפשית איזה טיפול מומלץ?
היי חן, יכול מאוד להיות שהסטרס שאת נמצאת בו הוא בגדר הנורמלי, שכן מאוד מובן מדוע המצב הקשה שאת נמצאת בו מלחיץ אותך. יש הרבה פרטים בסיפור שלפיהם נשמע כי את נמצאת במצב מאוד קיצוני ולא שגרתי, ולכן טבעי שתחווי הרבה מתח ולחץ. עלייך לשאול את עצמך עד כמה האיום החיצוני (האובייקטיבי) הוא ממשי, לעומת רמות הלחץ שלך (כלומר, עד כמה הלחץ פרופרוציונלי למצב הקיים כרגע). לגבי תרופות פסיכיאטריות עדיף להתייעץ עם פסיכיאטר, שכן הם מומחים בעניין יותר מאשר רופאי משפחה ומיומנים בהתאמת הטיפול הספציפי למטופל הספציפי. תרופות כמו ואבן הן מאוד ממכרות, משמשות לטיפול קצר טווח והשפעתן יורדת עם הזמן- ייתכן בהחלט שיש טיפול טוב יותר. בנוסף, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי התנהגותי- קוגניטיבי כדי לנהל את רמות הלחץ. ככל שיתקדם הטיפול, תזדקקי פחות לתרופות הפסיכיאטריות. בהצלחה!
תודה על התשובה המתח והססטרס הם בגדר לא רגיל זה טורדני- זה מתמשך כל היום ובלילה וכל פעם בצורה אחרת עד שכמעט לפעמים אני מתעלפת או חשה מין שיגעון- אני מאוד ריגשית בטבעי. אני אפנה לפסיגולוג,אבל האם כדי לי לפנות לפסיכאטר?האם זה לא יסבך אותי עם הילד?אני יודעת שזה רק תקופה שתחלוף.(המצב הזה הוא אחד מהתקופות הקשות בחיי לצערי-גם הבעל מסרב לתת גט)
שלום רב.אימא שלי שהיא בת 86 וניצולת שואה בשנה האחרונה טוענת שמדיי פעפ יש צילצול בדלת הבית וכאשר היא מציצה מעינית של הדלת החוצה היא רואה אדם עם מטפחת שעמד מול הדלת ועושה כל מיני תנועות משונות ומלכלך לפעמים את הקיר.מכיון שיש לי מצלמות אינטרנט בבית ואני רואה דרך המחשב גם את חדר המרגות אני קובע בודאות שמעולם לא היה אף אדם בחוץ וזה הכל דמיונות שוא שלה.הבעיה שהיא מטרידה את השכנים עם השטות הזאת והרבה פעמים יוצאת לחדא המדרגות וצועקת שהאדם שלא קיים כמובן שיילך מפה,האם יש פתרון לבעיה ואני מתכון בעיקר לכדורים כי שיחות לא יעזרו לה.אודה לך על תשובה.
היי שמואל, אינני רואה איך הודעתך קשורה לנושא הפורום. אני מציעה לפנות לפסיכיאטר, וכמובן באופן ישיר ולא דרך הרשת, משום שכפי שאמרת בעצמך, זה הדבר היחיד שיעזור. שבוע טוב!
שלום ד"ר! נפגעתי בעבודתי - מחלת מקצוע קשה, חשוכת מרפא, תוך מספר שנים מביא למוות. סיליקוזיס ריאתית. ישנו סיכוי גבוה בהצטרפות של שחפת (ב70-80%). עקב פחד משחפת אובחנתי ב-OCD. אבל לא רק זה מפריע לי. קבלתי העבודה המגעילה זאת דרך לשכת התעסוקה - סירבתי בפעם הראשונה, עקב כך נשללה קצבה מכל המשפחה - אשתי ושני תינוקות. בפעם השניה הכניסו אותי לעבודה זאת (עיבוד שיש), תוך מספר שנים זכיתי במחלה. בכל מדינה, רוסיה או מצריים, בעבודות כאלה עובדים אסירים בלבד. הפכתי לפסיכופת - אם ללא פשע קיבלתי כבר עונש, אז יש לי זכות לבצע כל פשע שארצה. אני עצבני, לא נשאר לי הרבה לחיות, ואני רוצה נקמה ואני רוצה צדק, שלא יהיה עונש בלי פשע. יש לד"ר הנכבדה העצה בשבילי? תודה.
שלום יגאל, זה באמת מאוד מתסכל לקבל מחלה כזו, ובייחוד כתוצאה מעבודה שלא רצית מלכתחילה לעבוד בה. לא הבנתי מה בדיוק אתה שואל ולגבי מה אתה רוצה עצה. תוכל לפרט יותר? שבת שלום!
שלום, ד"ר! רציתי לדעת איך במונחים פסיכיאטריים אפשר להגדיר את מצבי. הינני עצבני לכל דבד קטן, פריצות זעם על כל שטות, סיוטי לילה על עבודתי קבועים. זה לא PTSD, כלא היה אירוע פתאומי. מה ההגדרה הרפאוית ואם אפשר לקשור אותו למחלת מקצוע (אני מתקוון למרכיב ביורוקראטי - אחוזי נכות בועדות של ביטוח לאומי)? וכמובן, שיותר חשוב - מה הטיפול הרפואי? (מצטער שפניתי לפורום OCD, אך כשכתבתי, OCD התפתחה יחד עם סיוטים וזעם). תודה
לשרון שלום, זה התחיל לפני שנים רבות, כמעט 30 שנה! לאחר טרואמה קשה. בעלי שתמיד דאג לכל הניירת כמו, חשבונות , בנקים וכיוצא בזה, נפטר לפתע. נותרתי אלמנה צעירה עם ילדים קטנים. היה מאוד קשה. מאז כל מה שקשור בניירת, אני פשוט "בורחת" לא מתמודדת" או כל תיאור שתרצי יהיה מתאים. לא פעם אני מפסידה כל כך הרבה כסף, בגלל שאני לא פותחת דואר. התיסכול ותמיד הדיכאון בא אחריו. בכל שאר השטחים בחיים אני מתפקדת הייטב. הילדים בגרו, נישאו ברוך השם, יש לי נכדים . אבל הנושא הזה לא משתנה. גורם לי לחרדות קשות. מה ניתן לעשות ? תודה על התשובה
כפי שכתבתי, מאחר ואני לא מטפלת בניירת, אני לא מעיזה לזרוק כלום. יש לי ערמות של ניירת לסדר. [הצילו !]
היי אלוני, כמובן שצריך להתחיל לעשות, לפנות ולסדר את הניירת. אך זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, מאחר שכפי שציינת, העניין גורם לך לחרדות קשות. להערכתי, מטפל התנהגותי קוגניטיבי יוכל לסייע לך מאוד. המטפל יוכל לעזור לך לפנות את הניירת, על ידי שימוש ב"מתרגל" או בבן משפחתך שיסייע לטיפול. בנוסף, הוא יעבוד איתך על המחשבות שגורמות לחרדה (מדוע, למעשה, את פוחדת לפנות את הניירת). פינוי הניירת ילווה כנראה בחרדה, אולם כחלק מהטיפול לומדים ש"זה בסדר לחוות חרדה", ושהעניין הכרחי כדי לשפר את המצב. חוויית החרדה היא בדרך כלל הדרגתית- קודם כל מפנים דברים קטנים, שגורמים לפחות חרדה, ולאחר מכן ממשיכים בהדרגה לחפצים מהותיים יותר. אם אין לך משאבים או רצון לפנות לטיפול, את יכולה לנסות ליישם את העקרונות שכתבתי ולהתחיל לטפל בניירת ולפנותה לאט ובהדרגה, בעזרת בני משפחה או חברים. בהצלחה!
לדרץ שרון שלום הבן שלי הוא בן 18.5 וסובל מתסמונת אספרגר בתיפקוד גבוהה מה שמפריע לו בתיפקוד זה תורדנות אובססיבית יום יומית חרדתית שהוא לא מספיק טוב כדי לגשים את התוכניות לימוד שהוא הקציב לעצמו, למרות שלפי דעתי ולא רק, יש לו את כל היכולות ללמוד את מה שהוא רוצה. הוא מציק לנו בלי סוף עם רשימות הדברים שהוא חייב לעשות ורשימות הבעיות שהוא חושב שיש לו, עם שאלות מפורטות של שעות על נושאים שונים שחוזרות כל יום בורסיאה אחרת כאילו לא קיבל תשובה עליהם מקודם. אני וגם בני לא מגיבים חיובית לתרופות פסיכיאטריות אנטי חרדתיות כמו ריספרדל ואחרות הם גורמות להתקפי היפראקטיביות יתר חרדה ודופק גבוהה עד להתעלפות, ודיקעון. זו הסיבה שהוא לא מקבל שום טיפול תרופתי האם יש בכל זאת מה שהוא טבאי ללא תופאות לוואי שיוריד לבני את רמת האובססיביות וחרדה בלי לטשטש את יכולת הריכוז בלמידה, ואם יש בחיפה קבוצת תמיכה לאנשים בחרדה ואובססיה כמו בני ?
היי ביאטריס, לגבי טיפול תרופתי, רצוי לשאול רופא (אני אינני רופאה), ורצוי רופא פסיכיאטר. מניסיוני, קשה לי להאמין שבסוג כזה של בעיות מוצר טבעי כלשהו עשוי לעזור. האם ניסיתם טיפול התנהגותי? לדעתי הוא יכול להועיל מאוד, בייחוד במקרים שבהן יש הפרעת תקשורת נלווה, שבהם אין כל כך אופציות אחרות. אם תמצאו בעזרת הפסיכיאטר טיפול תרופתי מתאים ונכון, טיפול משולב (התנהגותי יחד עם תרופות) הוא בדרך כלל היעיל ביותר. בהצלחה!
האם יש טיפול התנהגותי לגיל 18+ מה הוא בדיוק ואפה ניתן לקבל אותו
בוודאי שיש טיפול לכל הגילאים, הטיפול בדרך כלל משולב עם טיפול קוגניטיבי. במקרים של הפרעות תקשורת (בייחוד קשות יותר) משתמשים לפעמים רק בחלק ההתנהגותי. מטפלים התנהגותיים קוגניטיביים יש בכל הארץ, בדרך כלל מגיעים אליהם באופן פרטי. את יכולה לשלוח לי אימייל בציון איזור מגורייך ואוכל להפנות אותך למי שצריך. [email protected] לחלופין אפשר לחפש בגוגל או לשאול את הפסיכיאטר המטפל בכם.
שמי ירדנה אני בת 23. יש לי ידיד טוב שיש לו חברה והוא אוהב אותה העניין הוא שיש לו מחשבות חוזרות שהוא לא יכול לשלוט בהן ומבטים בלתי נשלטים לכיוון איבר מין של גברים אחרים... הוא אומר שזה בא לו בתקופות וכשיש לו תקופה כזאת הוא מרגיש שהוא מוכרח להסתכל ומפנטז שהוא נוגע באיברי מין וגם אין סינון-הוא מסתכל על כל בחור שעובר יחד עם המבטים יש לו מחשבות שאולי הוא הומו ואלו גם מחשבות שלא מרפות ממנו זה התחיל כשהוא היה בן 19 ועכשיו הוא בן 23 השאלה היא האם הוא הומו או שיש לו איזהOCD או HOCD. איך אפשר לאבחן את זה? הוא בטיפול אצל פסיכולוג,והוא לא יוצא עם תשובות מהטיפול תודה ירדנה
היי ירדנה, קודם כל, חשוב שלחברך יהיה על מי לסמוך ואת מי לשאול את השאלות הללו. אם הוא שואל את הפסיכולוג שלו והוא עדיין לא יוצא עם תשובות, הייתי שוקלת להחליף מטפל. הבסיס לטיפול טוב הוא קודם כל (בנוסף לקשר פתוח ומאפשר עם המטפל) הבנה של המטופל את עצמו ואת בעיותיו. בסוג הטיפול שאני עוסקת בו (טיפול התנהגותי קוגניטיבי), ממשיגים למטופל את הבעיה לפני שמתחילים לטפל בה. כלומר, המטופל צריך להבין לפני הכל מהי מהות הבעיה שלו, מה גורם לה ומה משמר אותה. כאשר המטופל לומד להכיר ולהבין את מחשבותיו ומה שעומד מאחוריהן, זה מפחית במידה משמעותית את הלחץ והמצוקה שעצם קיומן גורם לו. לשאלתך, כדי לקבל מושג מדויק יותר אם הוא באמת הומוסקסואל, על חברך לשאול את עצמו האם הוא באמת היה מעוניין לקיים יחסי מין עם גברים, האם הוא באופן תיאורטי רואה את עצמו בקשר רומנטי עם גבר (במידה שלא היה בקשר עם חברתו), והאם הרעיון מושך או דוחה אותו. חשוב לציין, שעצם העובדה שקיימות מחשבות אובססיביות על איברי מין גבריים, אינו מצביע על הומוסקסואליות. ייתכן שמדובר ב- OCD שקשור למחשבות הומוסקסואליות, ומדובר בסוג מאוד מוכר של OCD. אצל אנשים כאלה קיימות מחשבות טורדניות על איברי מין גבריים, אך עצם המחשבה על יחסים רומנטיים או מיניים עם גבר בפועל דוחה אותם. כדי לאבחן במדוייק דרושה שיחה מעמיקה של חברך עם איש מקצוע, רצוי שיהיה ישיר וגלוי ושחברך יוכל לתת בו אמון. לא ברור מה מטרת הטיפול אצל הפסיכולוג שלו, והאם התנאים האלה מתקיימים. בהצלחה!
שלום, בני בן ה 16.5 כבר קרוב לשנה לא הולך לבית הספר. הבעיה היא שזה לא רק בית הספר, הוא כמעט ולא רוצה לצאת מהבית. רוב הזמן במחשב. ניסינו לקחת אותו לטיפול , אך גם בזה הוא לא משתף פעולה. פעם לקחנו אותו ממש בכוח, אז הוא שם סוודר על הראש שלא ייראו אותו ולא היה מוכן לצאת מהאוטו. התופעה הזו של לכסות את הראש עם סוודר או שמיכה חוזרת לא פעם כשלוחצים עליו לצאת מהבית. בכלל יש לו רגישות גדולה למראה שלו - בהתחלה טען שלא יוצא בגלל פצעים, אבל קיבל רקוטאן ועכשיו כמעט ואין לו פצעים. לפעמים הוא מתלונן שהוא לא יוצא כי השער שלו לא מסודר. לפעמים הוא טוען שהוא מכוער למרות שאין זה נכון. כבר מגיל צעיר הוא התבייש להוריד חולצה בבריכה. גם עם אוכל הוא עושה בעיות, הרבה דברים הוא לא אוכל, לאחרונה הפך צמחוני ולא מוכן לאכול בשר. בעיה גם שקשה לאבחן אותו ממש, כי אינו משתף פעולה. מה שכן הוא מוכן להתאשפז, אבל אנחנו לא רוצים, כי זה לא נראה הגיוני, כי בבית בד"כ הוא מתנהג בסדר. אגב עד לפני מספר שנים הוא היה תלמיד מצטיין בכיתה. הוא החל לקבל פריזמה לפני מספר חודשים, כי אבחנו גם דכאון, אבל השיפור הוא מועט מדי. האם התופעה הזו של כיסוי ראש יכולה להעיד על BDD ? קראתי על זה ושזה שייל לקבוצה של הפרעות אובססיביות. מה את ממליצה ? תודה
שלום לאב המודאג, ראשית, לשאלתך, התנהגות אחת אינה יכולה להעיד על BDD. מדובר בהפרעה בה האדם הסובל מודאג לגבי פגם מסוים בגוף שלו, אמיתי או מדומיין. הסימפטום העיקרי הוא עיסוק יתר אובססיבי בחלק הזה בגוף, שהוא קודם כל מחשבתי. אי אפשר ממש להסיק מה עובר על בנך רק מעצם העובדה שהוא מכסה את ראשו, זו התנהגות שיכולה לנבוע מסיבות שונות. ייתכן גם שהוא משתמש בפצעונים ובשיער כתירוץ לא לצאת מהבית (לאור העובדה שהפצעונים עברו והוא עדיין לא יוצא). יש כל מיני אופציות לאבחנה לאור הסימפטומים שהצעת. אינטואיטיבית, זה נראה שיש שם חרדה חברתית (יכול להיות שבתוספת לעוד בעיה, כמו דיכאון). נראה שהתנהגות ההסתגרות בבית היא סוג של הימנעות מחברה, שיכולה לנבוע מבושה ומהמחשבה "מה יגידו עליי" או "מה יחשבו עליי". כאשר בנך נמצא ב"איזור הנוח" שלו, כלומר בבית, הוא בעצם לא נחשף לבעיה שלו, ולכן אין פלא שהוא מתנהג בסדר. אולם, לפי מה שאתה מתאר הוא אינו מסוגל לתפקד כלל מחוץ לבית. לכן, אני ממליצה להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בו, ולשאול האם הוא אכן ממליץ על אשפוז והאם בנך יתקבל לאשפוז. ייתכן שזו אופציה לא רעה, שכן החלפת הסביבה מוציאה את בנך מ"האיזור הנוח" שלו וחושפת אותו לסיטואציות חדשות ולאנשים חדשים. בנוסף, במסגרת אשפוזית הוא יוכל לקבל טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי ואף קבוצתי, שמועיל מאוד במקרים של חרדות חברתיות. אפשר גם לשקול את האפשרות של אשפוז יום, מסגרת שבה מגיעים לביה"ח מהבוקר עד הצהריים בלבד, ומקבלים טיפולים. הדבר עשוי להרגיל אותו ליציאות מהבית על בסיס קבוע, שהן דבר מבורך. בייחוד לאור העובדה שהוא לא יוצא מהבית כדי ללכת לפסיכולוג. יש לזכור שכל אשפוז אינו נמשך לנצח, ושבסופו של דבר חוזרים הביתה במצב מאוזן יותר. כדאי גם לשוחח עם הפסיכיאטר לגבי הטיפול התרופתי, כדי לוודא שהוא אכן פועל כמו שצריך- ואם השיפור הוא באמת מועט מדי, הפסיכיאטר יכול לשקול שינוי בטיפול. קיים מספר גדול יחסית של תרופות נגד דיכאון. בהצלחה!
תודה רבה על התשובה המפרטת, הבעיה היא גם שהוא ילד מאוד סגור ולא מוציא החוצה את ההרגשות שלו ולא משתף גם את ההורים שלו במה עובר עליו. ובגלל זה אולי גם קשה להבין אותו. הפסיכיאטרית, למשל, התרשמה שהוא ישב מולה והוריד כל הזמן את הראש למטה מבלי להסתכל עליה. אך זה לא קורה למשל מולי למרות שגם לא תמיד הוא מסתכל בעיניים. לגבי פצעונים - עדיין לא עברו לו לגמרי למרות שסיים את הטיפול , אבל ממש רואים אותם בקושי. יש לו גם גשר בשיניים, שלפעמים אני חושב שהוא מפריע לו, אך הוא לא מתלונן עליו כי הוא מאוד רצה אותו. אגב עד עכשיו הוא קיבל חצי כדור פריזמה ליום ובפגישה אחרונה העלתה לו הפסיכיאטרית לכדור שלם. לגבי טיפול יום - אכן אנו מנסים את זה, אבל הוא מסרב להתחיל את הטיפול אחרי שאמרו לו שהוא צריך להפגש בקבוצה עם ילדים אחרים, בכל הגילאים, והוא אומר שזה לא יעזור לו. מה שמעניין התופעה הזו של כיסוי ראש - על איזה דברים נוספים זה יכול להצביע? עוד תופעה מעניינת - הוא מחק את כל ההתמונות שלו מהמחשב של סבא שלו בלי להגיד לו, זה כאילו מראה שהוא שונא את המראה שלו? תודה
לאבא מודאג לצערי על פי מה שאתה כותב כאילו מדובר בבני לבני יש תסמונת אספרגר וזו היא הדרך שהוא היה בגיל 16 בדיוק בשיחות עם בני בזמנו גיליתי שיש לו דמוי עצמי ירוד ועל פי דרישתו רשמתי אותו לחדר קושר ושם הוא מצא אתגרים וקיבל יותר ביטחון והיום הוא מעוניין לצאת ולהקיר אנשים ויש לו חבר חדש שמבקר אצלו ונוצר קשר מאתגר בינהם הוא בהשפעת החבר שגם אספרגר מוכן שהחבר ילמד אותו לרקוד ושילכו ביחד לרקוד. הוא גם החליט לחזור לבית הספר כדי ללמוד כמה מקצועות שהוא חושב שזקוק להם להשכלה כללית כדי להיות חלק מהחברה אשמח שתיצור קשר איתי אם אתה זקוק ל 0524422325
היי שרון, אני בחורה בת 30 פלוס וסובלת שנים מאובססיות, בשנה האחרונה זה החמיר אף יותר,האובססיות מתרכזות בעיקר בתחום התזונה,הפעילות הגופנית והנקיון. התחלתי לא מזמן טיפול עם מישהי שמתמחה בהפרעות אכילה ואובססיה אבל לא הצלחתי לעשות את המשימות שנתנה לי. אין לי כח רצון חזק לעשייה,אך מצד שני אני מאוד רוצה לצאת מזה כי זה מונע ממני לחיות את החיים באמת. אודה לך אם תוכלי לעזור לי ולכוון אותי לסוג הטיפול המתאים לי ביותר. המון תודה ושבוע טוב.
שלום לך, מאחר שלא מזמן התחלת טיפול (ואני מניחה שהוא התנהגותי- קוגניטיבי, מאחר שאת מספרת שהמטפלת נתנה לך משימות), הייתי מציעה לא להתייאש ממנו כל כך מהר. הצלחת הטיפול תלויה, כמובן, בשני הצדדים- המטפל והמטופל, וגם בגורמים הקשורים לקשר ביניהם. אני מציעה לבדוק מה לא עבד עד כה בטיפול והיכן הבעיה. אם שינוי חייך חשוב לך, שווה לבדוק מדוע הדבר אינו מהווה מוטיבציה מספיקה לשינוי. אולי לא הפנמת לגמרי את העובדה שדרושה עבודה קשה והתמדה מצידך כדי להצליח בטיפול. יכול גם להיות שהמטפלת עצמה לא מספיק אסרטיבית איתך או שיש בעיה בקשר ביניכן. תלוי גם במספר הפגישות שנערכו עד כה (בדרך כלל בטיפול מסוג זה ה"דדליין" להתחלת שינוי הוא הפגישה העשירית, ואם זה לא קורה, צריך לשקול את ההמשך אצל אותה מטפלת). בנוסף, אני מציעה לפנות גם לפסיכיאטר כדי לקבל טיפול תרופתי. קיים טיפול תרופתי יעיל מאוד גם לאובססיות וגם להפרעות אכילה (אותו טיפול, אגב). בדרך כלל נהוג לתת תרופות נוגדות דיכאון, שבנוסף לאפקט האנטי- חרדתי והאנטי- אובססיבי שלהן, הן מעלות במידה ניכרת את מצב הרוח והמוטיבציה. ייתכן, שטיפול כזה ייתן לך את ה"דחיפה" המוטיבציונית שחסרה לך כדי לבצע את המשימות שהמטפלת נתנה לך. בהצלחה!
שרון יקירה, המון תודה לך!!! שיהיה לך שבוע טוב ומקסים!
שלום!לפני כשנה סיימתי טיפול כאשר היה חשש שאני סובלת מאו סי די. נכון להיום מצבי יציב אך עם זאת אני נוטה לחשוב יותר מידי,לסבול מביקורת עצמית קשה,מרגישה שאני טועה או פוגעת באהובים שלי. בנוסף יש לי חבר שאני מאוד אוהבת ובכל פעם שיוצא לי להסתכל על גברים אחרים אני מרגישה בוגדת וישר הולכת להתוודות בפניו. אני מאוד כועסת על טעויות ועל יחסי מין שקיימתי בעברי עם מספר רב של גברים ומרגישה זונה ולא ראויה.(וחשוב לציין שאני מבית דתי). חוץ מזה שוטפת ידיים הרבה זמן וקשה לי להרגיש נקיה...נגעלת מכל דבר ומפחדת "להדביק" בלכלוך מה כל זה אומר עליי?
היי ענבר, מאחר שאובחנת כסובלת מ-OCD בעבר, אין זה מפתיע לשמוע שעדיין יש לך ביקורת עצמית נוקשה, דאגנות יותר, סטנדרטים גבוהים מאוד ומאפיינים נוספים שבדרך כלל קיימים אצל הסובלים. אם הדברים עדיין מציקים לך ופוגעים באיכות החיים שלך, אני מציעה לגשת להמשך טיפול אצל מטפל התנהגותי- קוגניטיבי. לדעתי יש לסיים טיפול רק כאשר הגעת למקום אליו את רוצה להגיע (ואחר כך נעשית גם עבודה על שימור). לא האבחנה עצמה היא החשובה, מאחר שהיא רק בגדר "תווית", אלא אוסף הסימפטומים וחומרתם. בטיפול התנהגותי קוגניטיבי מגדירים כל סימפטום במונחים של התנהגות, חשיבה ורגש, מנסחים את המטרות אליהן את רוצה להגיע (להפחית דאגות, להפחית שטיפה וכדומה) ולאחר מכן מנסחים אסטרטגיות ספציפיות להגעה למטרות אלה. כך, שכפי שאת רואה, ה"תווית" של ה-OCD היא פחות משמעותית בשאלה האם לפנות לטיפול או לא, ומה לעשות בו. בהצלחה!
היי ענבר, יש לי בעיה דומה מאד והייתי רוצה נורא ליצור איתך קשר.. האם זה אפשרי?
בני בן עשר התחיל בזמן האחרון לברור את האוכל שהוא מכניס לפה מחשש להמצאות חרקים או דברים אחרים ,הוא מכניס ביס לפה ואז מוציא חלק שלא נראה לו . תודה
היי ג'ני, לא ניתן לאבחן הפרעה טורדנית- כפייתית על סמך סימפטום אחד (שיכול להיות שהוא לא ממש משמעותי), ובוודאי שלא דרך האינטרנט. ייתכן שבנך חווה מקרה לא נעים הקשור במזון שלו, ולפיכך נוהג ביתר זהירות. אם הבעיה מחמירה או שיש סימפטומים נוספים הגורמים לפגיעה ממשית באיכות החיים, שווה לגשת לאבחון אצל פסיכולוג ילדים. חג שמח!
בני לחוץ מהפעולות העסקיות שעליו לבצע מדי יום ומהפחד שלא ישכח דבר חשוב הוא רושם על דף (כמעט) כל מילה שהוא מחליף עם הסובבים,הוא איבד את הכושר להבחין בין טפל לעיקר בכל שיחה והמחשבה שמא לא רשם פרט כלשהוא משבשת את כל היום שלו,הוא אינו נהנה משום דבר,מתוח,כעסן,ואיבד את הספונטניות ושמחת החיים.כל יומו סובב סביב "הדף" וכמעט אין לו חשק להתעורר אל ה"דף" הבא - מה לעשות? איך לצמצם לו את העיקר? כי בכל זאת מדובר גם בעסקאות ודברים חשובים.
היי איילה, מה שאת מתארת אכן נשמע כמו סימפטומים של טורדנות כפייתית. הפרעה זו הינה הפרעת חרדה, וככזו האדם הסובל ממנה נמצא בסטרס רב. לכן, אין זה מן הנמנע שיאבד הרבה מן ההנאה בחיים, בשל הירידה באיכות החיים, ויהיה מתוח ולחוץ. בכל אופן, נראה לי שיהיה לכם קשה להתגבר על הבעיה לבד, ללא התערבות טיפולית כלשהי. כדי לצמצם את הטפל ולהתרכז בעיקר, יש צורך שמטפל קוגניטיבי התנהגותי יספק לבנך הסבר מקיף על המנגנון שעומד מאחורי הפעולות הכפייתיות האלו (מחשבה טורדנית- פחד להיחשף לחרדה בעקבותיה- ביצוע פעולה כדי להימנע מחרדה). לאחר מכן, המטפל יסביר כיצד "לשבור" את המנגנון הזה, באמצעות הימנעות מהטקסים/ פעולות הכפייתיות. באופן טבעי, יעלו תחושות לא נעימות אצל בנך כאשר הוא לא יבצע את הטקסים, ולכן הוא צריך להיות מוכן להיחשף לתחושות אלה (בדרך כלל זו חרדה גבוהה). המטפל צריך לבצע הרבה עבודת הכנה לפני שהמטופל מוכן להיחשף, ולהכין תכנית של חשיפה הדרגתית שלא תציף אותו. לכן, מאוד קשה לעשות זאת לבד ויש צורך בגורם מקצועי. לכן, אני ממליצה לפנות למטפל קוגניטיבי התנהגותי באיזור מגוריכם כדי לפתור את הבעיה (ולקבל אבחנה מדויקת). בהחלט יש מקום לשתף אותך בטיפול, כגורם קרוב אליו שיסייע לו לצמצם את הטקסים. בנוסף, ניתן להיעזר גם בטיפול תרופתי מתאים הניתן על ידי פסיכיאטר, ובמקרים רבים עוזר מאוד לצמצם את הבעיה. הטיפול המומלץ הוא משולב- פסיכולוגי ותרופתי- כדי שהמטופל יוכל בשלב מסוים להפסיק ליטול את התרופות, אחרי שקיבל כלים התנהגותיים מעשיים להתגבר על בעייתו ולשמר את התוצאה. בהצלחה!
שלום רב, במידה ואדם מסויים ייחשף למצב מסוכן מבחינה אובייקטיבית (לא רק סובייקטיבית) באופן חוזר ונשנה, האם לטווח הארוך הוא כבר לא יפחד מהסיטואציה הספציפית הזו וחרדתו תפחת ואף תיעלם מהסיטואציה/הגירוי הספציפי הזה? כלומר האם מערכת העצבים תתרגל ותפסיק לשדר אזעקה (חרדה) לאיום הזה?
היי ירון, התשובה היא כן. זאת מאחר שהתניה היא התניה, והיא אינה מתווכת על ידי ההיגיון. כך למשל אפשר להתגבר על חרדת טיסה וחרדת נהיגה, ולהתרגל אפילו לצניחה חופשית- סיטואציות שיש בהן מן הסכנה. עם זאת, כשהחוויה של האדם בכל חשיפה היא שהאיום אכן התממש וגרם לנזק רציני, או שהיה קרוב מאוד למימוש, החרדה לא תפחת. לכן, כדי להפחית את החרדה מהסיטואציה, על האדם לחוות אותה כסיטואציה שלא גרמה לו נזק. החשיפה הכי אפקטיבית היא כאשר נשארים בסיטואציה מספיק זמן עד שהחרדה יורדת, ולא בורחים ממנה כאשר החרדה בשיאה- אחרת החוויה אינה מלמדת את מערכת העצבים לא לפחד. שבת שלום!
היי שרון ותודה על התשובה. ברור לי שאם שהחוויה של האדם בכל חשיפה היא שהאיום אכן התממש וגרם לנזק רציני, או שהיה קרוב מאוד למימוש אז האדם יחליט לא להסתכן ולא יכנס למצב הזה בפעמים הבאות (וכך אכן הפחד מפני הסיטואציה יישמר), ולכן זאת שאלה יותר תאורטית כי במציאות האדם ימנע מלהיחשף למצב שוב, אך מעניין אותי מה יקרה אם בכל זאת הוא ימשיך להיחשף לכך שוב ושוב מכל סיבה שהיא (בין אם מרצונו ובין אם לא)- האם החרדה תפחת לטווח ארוך או לא?
שלום לך שרון אז ככה יש לי שכן שסובל מOCD - הוא רוצה ללמוד נהיגה והמטפלת הפסיכותרפסטית שלו אמרה שילך על זה השאלה שלי היא האם יש מורים לנהיגה שעדיף ללכת אליהם עם בעייה כמו זאת ? מודה לך מראש משה
היי משה, OCD יכול להתבטא בצורות השונות מאוד אחת מהשנייה. לא ציינת כיצד הסימפטומים של שכנך מפריעים לו לנהוג, וכיצד ההפרעה שלו מתקשרת לנהיגה, כך שקשה לי להתייחס באופן יותר ספציפי. באופן כללי, אין מורים לנהיגה שמקבלים הכשרה לעבודה מיוחדת עם בעיות פסיכיאטריות. יכול להיות שאם השכן יסביר על ההפרעה למורה (במידה שהיא מפריעה לו לנהוג, אחרת אין טעם), הם יחשבו ביחד על פתרונות יצירתיים ללמוד נהיגה בלי שהבעיה תפריע. אבל ההמלצה שלי היא לא לספר למורה ולנסות לנהוג ככל תלמיד נהיגה אחר. הרציונל הוא, שבמקרים רבים אנשים הסובלים מההפרעה מנסים להסתיר את הסימפטומים שלהם מאנשים בסביבה, דבר המונע מהם לבצע את הטקסים כאשר נמצאים לידם אנשים אחרים. לכן, קיימים אנשים רבים המבצעים את הטקסים שלהם רק בבית. הדבר מצביע על העובדה, שהטקסים למעשה מתבצעים בשליטה מלאה של הסובל, גם אם החוויה שלו היא חוסר שליטה. למעשה, כל דבר המונע מן הסובל מההפרעה לבצע את הטקסים שלו בפועל הוא מצוין, ולכן התחלת לימודי נהיגה כ"תלמיד רגיל" יכולה אפילו להועיל להפחתת הטקסים. בהצלחה!
אני בשנות ה 40 בעל משפחה וקריירה תובענית ומתפקד טוב ובהצלחה בכל החזיתות.הסימפטומים שמציקים לי הם: 1. סוג של כפייתיות במשימות (תופעה שמלווה אותי בכל חיי הבוגרים) . אני מתעד "כפייתי" של המשימות לביצוע גדולות כקטנות. גם דברים טרוויאליים ופשוטים יהפכו "למשימה" שארשום אןתה ברשימות לביצוע והיא "תציק" לי עד שאבצעה. יש כמובן משימות רציניות וענייניות אבל ברמת הטורדנות גם משימה טרוויאלית כגון "להעביר שירים ל IPOD" או אפילו "לחפש פורום באינטרנט שעניינו טרדנות ולכתוב בו שאלה" הופך "למשימה" טורדנית עד שאשלימה (במקום סתם דבר שבזמני החופשי אתפנה אליו). כמובן שדקה אחרי שהשלמתי המשימה שכחתי ממנה ויש רשימת חדשה של משימות שיטרידו אותי עד ביצוען וחוזר חלילה. התיעוד וההצקה מטרידים וגוזלים זמן אם כי לא ברמה שמשתלטת על החיים (בסופו של דבר אני מתפקד היטב ומצליח לפנות זמן לתחביבים להנות מחופשות וכ'ו). איך את מסווגת את ההפרעה הזו ומה לדעתך כדאי לעשות כדי לצמצם את השפעתה? תרופתי? טיפולי? 2. אפקט טורדני נוסף הוא חוסר ריכוז. מדובר יותר בתחושה סובייקטיבית, כי ברמת הספק אובייקטיבי בעבודה אני נחשב די בולדוזר, אבל מוצא את עצמי לעיתים מתקשה להתרכז ופונה לגלישה סתמית באינטרנט או זקוק להפסקות קפה , עישון וכו. התוצאה היא שלשם עמידה ביעדי העבודה, יום העבודה מאוד מתארך וזה כשלעצמו מעצבן אותי.אני כמובן ער לזה שבעבודה אצלי למרות שהיא מעניינת יש כמו בכל עבודה קטעים מייגעים ומשימות שאין חשק (אבל אין בררה) לבצען ואני מניח שלכל האנשים יש אפס ודאוןס, תחומים שהם יותר אוהבים ונלהבים לבצע ואחרים שהם יותר מייגעים, אבל עובדה שזה מפריע לי. גילגלתי אפילו עם עצמיאת המחשבה של ריטלין, שרון - מה דעתך? מקווה שלא הטרחתי אותך יתר על המידה (ואני לא הופך למשימה טורדנית אצלך...) אלון "
היי אלון, לגבי שאלתך הראשונה, אי אפשר לאבחן הפרעות דרך האינטרנט, ובטח לא על סמך סימפטום אחד. עם זאת, כל התנהגות שמפריעה לך נחשבת לבעיה אם היא מפריעה לך, ואפשר לטפל בה, גם אם היא לא עונה לכל הקריטריונים של הפרעה כלשהי ב- DSM (ספר האבחונים הפסיכיאטריים האמריקני). להערכתי, במידה שזהו הסימפטום היחיד המפריע לך, ניתן לעבוד על הבעיה תוך מספר לא רב של פגישות בטיפול התנהגותי קוגניטיבי, אולי אפילו קואוצ'ינג. אינטואיטיבית לא נראה לי שיש צורך בטיפול תרופתי, המיועד לבעיות חמורות יותר. נראה לי שהכיוון הוא ללמוד איך להרפות, להירגע וליהנות מהרגע. ישנם אנשים רבים, שחשים שהם "חייבים" לדאוג כל הזמן לגבי נושא אחר בכל פעם, משום שלתחושתם, אם לא ידאגו- הדברים עלולים לצאת משליטה. מטפל CBT עובד על תיקון המחשבה הזו (שהיא כמובן בגדר אשליה בלבד), ומלמד את המטופל דרכים מעשיות להרפות מדאגותיו. לגבי הבעיה השניה, יכולות להיות סיבות שונות לחוסר ריכוז. הנפוצה שבהן היא מתח ולחץ. ריטלין היא תרופה המיועדת לטיפול בהפרעת קשב וריכוז (ADHD). זוהי תרופה נוירולוגית ולא תרופה פסיכיאטרית, וניתנת רק עם מרשם רופא במידה שהבעיה אובחנה אצלך. לכן, אינך יכול להחליט על דעת עצמך לקחת ריטלין, והתרופה לא יכולה לשמש כאמצעי עזר להגברת ריכוז במצבים מסוימים. בנוסף, ידוע לי כי עבור אנשים שאינם סובלים מהפרעת קשב וריכוז, התרופה עשויה דווקא לגרום לעוררות ולפגוע בריכוז. קיימים תחליפים טבעיים לתרופה זו, שאפשר להשתמש בהם כדי להעלות ריכוז בסיטואציות מסוימות. אפשר גם לתרגל ריכוז על ידי לקיחת הפסקות יזומות בפרקי זמן מוגדרים. בתחילה ההפסקות רבות יותר וקרובות זו לזו, ובהדרגה אפשר להאריך את משך הזמן בין הפסקה להפסקה. גם זה משהו שמטפל CBT יכול לעזור לך לתרגל. בנוסף, אם הבעיה נובעת מלחץ, ניתן לנסות דרכים להפחתת הלחץ. בהצלחה!
היי שרון רציתי לשאול אם טיפול תרופתי בהפרעה טורדנית כייפתית נתון לתופעות לווי ואיזה סוג של תופעות אלו ואם ניתן לטפל בבעייה זו על ידי טיפול אישי התנהגותי קוגניטיבי
היי סילביו, עדיף להתייעץ עם פסיכיאטר שיוכל להסביר בהרחבה על תופעות הלוואי של כל תרופה. לכל תרופה מקבוצת ה- SSRIs (שמשמשות בדרך כלל בטיפול בבעיה זו) יש תופעות לוואי קצת אחרות, ופסיכיאטר יידע להסביר עליהן בצורה מדויקת יותר. בוודאי שטיפול התנהגותי קוגניטיבי מתאים לטפול בבעיה. הטיפול המומלץ (בייחוד במקרים חמורים) הוא טיפול משולב, התנהגותי- קוגניטיבי יחד עם טיפול תרופתי. אתה יכול לקרוא יותר על הטיפול עצמו במאמר שמצורף לאתר זה, או באתר שלי. חג שמח!
שלום. אני מנסה להבין (ותשתדלו לא להאשים אותי באינטלקטואליזציה (דרך אגב מה ההבדל בין אינטלקטואליזציה לראציונאליזציה?)) את הגורמים לחלק מהסימפטומים להפרעת אישיות כפייתית.. אז לגבי הביקורת העצמית והנטיה לפרפקציוניזם סבבה אני עליון (שהוא מנגנון הישרדותי שקיים בנו כדי להתיישר עם נורמות החברה והדור המבוגר יותר כדי ש"גם" אנחנו נשרוד כי אם הם שרדו ושורדים אז כנראה המנהגים הללו טובים ועוזרים לשרוד) חזק וארסיבי כלפי היצרים האגואיסטיים שלנו. אולם לא מובן לי באופן ברור (ראציונלית) איך זה קשור ליכולת לאהוב, להנות, ליכולת לא "לכעוס" על אחר שנהנה וכו'. זאת אומרת, זה מעלה שאלה מאוד פילוסופית מה זאת אהבה (לאוו דווקא רומנטית) בעצם? והאם ההיפך מאהבה זה כעס? ומדוע מישהו שצוחק ונהנה ומשוחרר זה מוציא מאדם שלא קיבל אהבה כעס ומרמור? ומה זה כעס ומרמור? הם ההיפך מאהבה? ואם כן עדיין נשאלת השאלה מה זאת אהבה (כי זה שההיפך מהם זה כעס ומרמור עדיין לא מסביר מה זאת אהבה).
היי אסף, לא הבנתי אם אתה שואל אותי שאלה או פשוט משתף בהגיגים פילוסופיים, בכל מקרה שיהיה חג שמח!
אני שואל בעצם מה הקשר בין סימפטומים שונים של הפרעת אישיות טורדנית כפייתית, מה הסיבות להם, ומה הקשר בין הסיבות לתוצאות. כי בהרבה מקומות יש פירוט של הסימפטומים אבל לא הסבר מדויק של המנגנונים והקשר בין הסיבות לתוצאות. בין הסימפטומים ש"מטריד" אותי ההסבר להם: פרפקציוניזם והפחד לעשות טעויות (גם כאן שאלה פילוסופית מה זה טעות בעצם...) או כעס על טעויות וחולשות של אחרים, שליטה עצמית ובאחרים, הפחד להראות חולשה ורגשות, חוסר בגמישות, כעס ומרמור על מי שכן גמיש ומשוחרר ויודע להנות, דה-פרסונאליזציה של בני אדם, חוסר יכולת להנות, הדחקת רגשות (גם כאן: מהם רגשות למעשה?), חוסר ביכולת לזרוק חפצים, אובססיה לכסף, החשש התמידי מאגואיזם ונהנתנות, שנאה עצמית ותחושת אשמה תמידית. ודבר נוסף, כללי אולי יותר - למה יש נסיון מצד התוקפן להסתיר את מעשי האגרסיה או להאשים את האובייקט שאליו הוא מוציא את האגרסיה (מרמיזה עוקצנית ועד אלימות פיזית) - ולא מודה ומודע לבעייתו? אשמח להסברים שמניחים את הדעת או הפניה למקור שמסביר, זה יעזור לי מאוד להבין דברים.
המוח שלי לא נח לרגע, לשניה. אני מותשת. לא מפסיקה לחשוב ולדבר אל עצמי ולנהל עם עצמי ויכוחים ודיבורים . זה גורם לי לחוסר ריכוז לאיטיות נוראית , חוסר שינה לא יכולה להרדם כי המוח פשוט לא מפסיק לעבוד, אינני יכולה למצא עבודה, ניסיתי אך לא הצלחתי לקלוט שום דבר מכל הנאמר לי, דברים בסיסיים ופשוטים כמו למשל לארוז מתנה בחנות מתנות לא הצלחתי , זה התחרבש לי והתקמט לי, חודשים לא הצלחתי ללמוד להדפיס שעת יציאה וכניסה , הייתי תמיד צריכה לבקש מעובדת זו או אחרת לעשות זאת בשבילי והרגשתי כל הזמן כמו מפגרת. כי הראש כל הזמן מדבר ומדבר אל עצמי. (אני אשה בשנות החמישים נשואה פלוס ילדים בוגרים), הבית מבולגן , שום דבר לא זז. אני מרגישה רוב הזמן רע. עצה בקשה. ניסיתי פעמים רבות טיפולים , קיבלתי במשך תקופה ארוכה כדורי לוסטראל, ובנוסף טיפול קוגנטיבי. כלום לא עוזר. זה ממשיך. ואני מיואשת תודה
היי נתי, התיאור שלך מאוד מתחבר לי לשיטת טיפול (תת- גישה השייכת ל- CBT) שלמדתי במהלך ההכשרה שלי, הנקראת ACT- Acceptance and Commitment Therapy. הוגה השיטה, הייז, גורס כי המוח שלנו (או ה- mind) שלנו לא נותן לנו מנוח מרוב מחשבות, וחלקן הגדול הוא מחשבות "שטותיות" שתוקעות ומונעות מאיתנו להתקדם. לכן, הוא מציע מגוון של טכניקות מעשיות ויצירתיות שלימוש בטיפול, כדי לא להקשיב כל הזמן למחשבות הללו, לא להאמין להן ועל ידי כך בעצם להתגבר עליהן. הרעיון הבסיסי הוא קבלת המחשבות ללא ניסיון להימנע מהן (כי הניסיון רק יחריף את המחשבה ועוצמת הרגשות), ותוך כדי כך להתבונן בהן כ"צופה מהצד". אינטואיטיבית, נשמע לי שהבעיה שלך מתאימה לשיטת הטיפול הזו. בכל מקרה, אני מציעה לפנות למטפל העוסק בשיטה זו כדי שיעריך את צרכייך ואת האפשרות לעזור לך. לא קיים מגוון (לצערי) רחב של מטפלים כאלה בארץ, ולכן את מוזמנת לפנות אליי במייל לבקשת המלצות. רוב המטפלים בשיטה נמצאים באיזור המרכז. בכל אופן, כדאי לך לקרוא קצת על השיטה דרך גוגל. כמו- כן, תמיד ניתן לשוחח עם הפסיכיאטר על אפשרות של החלפת תרופה, אם התרופה אינה עוזרת. בהצלחה!
אני מהצפון הדי רחוק. האם ידוע לך אם קופות החולים משתתפות בטיפולים אלו?
לפני כ-שלושה חודשים בערך הייתי עם חברים והם התנסו ב'סם' פיצוציות החדש הנקרא 'מיסטר נייס גאי'. אני כמובן שאף פעם לא ניסיתי ותמיד הייתי נגד זה ,אולם הלחץ החברתי עושה את שלו ושאפתי 3 שכטות. מאז אני מרגישה שהכל השתנה אצלי.בגוף ובנפש. היו לי תסמינים של סחרחורות רעידות חוסר שליטה ומחשבות של סיוטים.בקיצור זה היה ניסוי גרוע וזה היה חד פעמי פעם ראשונה ואחרונה. הבנתי שזה לא בשבילי כמו שידעתי בליבי. מאז שהתנסיתי לא הפסקתי לחשוב על הטעות שעשיתי למשך שבוע וחצי.לאחר מכן זה חלף מהראש שלי. לאחר כחודש בערך התחלתי להרגיש סחרחורות,לחץ בחזה דפיקות לב מהירות ,הרגשה כללית לא טובה. הלכתי להרבה רופאים עד שעשיתי את כל הבדיקות וגילו שיש לי מחלת נשיקה. בתוך ליבי הרגשתי שזה לא מחלת הנשיקה.לא יודעת למה. אבל הרופא אמר שמתוך בדיקה של תפקודי כבד יצא התפקוד כבד כלא תקין. הבנתי שמי שהתנסה בסמים יש לו בעיות תפקוד כבד אבל אני לא יודעת לעומק ממש. אני אחרי מחלת הנשיקה ואחרי הניסוי עם הסם החד פעמי כבר שלושה חודשים אחרי.ואני מתוסכלת,אני מרגישה לעיתים פחדים וחרדות כאילו עשיתי לעצמי נזק בלתי הפיך והכל הכל נהרס ויכול להיות שפגעתי בעצמי גופנית שכלית ונפשית ואין לי מושג למי לפנות ומה לעשות כדי להעביר את המחשבות האלו מהראש כי זה מפריע לי לתפקוד היומי אני לא מפסיקה לחשוב על זה וזה לא זז לי מהראש . אני מספרת לך את כל זה כי אולי את יכולה להגיד אם יש קשר בין שימוש בסם לבין התופעות שקרו לי לאחר חודש? האם תופעות שלאחר שימוש בסם חד פעמי חוזרות ובאות כמו גלים? אני לא יודעת אם היתה לי מחלת הנשיקה או שזה בגלל השימוש. מה שכן אני מרגישה רע אני כל כך מצטערת על זה והיתי רוצה למחוק את הרגע הזה כאילו הוא לא היה . אני מפחדת להכניס כל דבר לגוף גם אם זה קולה..סיגריות כבר הפסקתי לעשן . יש לי חרדה וטראומה ואני חושבת שהסם הזה עשה לי לא טוב וגרם לי להרגיש דכאון.. מה אפשר לעשות כדי לעזור לעצמי ?האם את יכולה לייעץ לי למי לפנות אולי?
היי עדית, אני מאמינה שיש סיבה לכך שאת שואלת דווקא אותי ודווקא בפורום הזה. הרי ברור שעל השאלות הרפואיות איני מוסמכת לענות לך, כי איני רופאה (לגבי סמים, תפקודי כבר ומחלת הנשיקה וכו') וזהו אינו פורום רפואי. ייתכן שאת חשה שהחרדות שלך מוגזמות ושיש חשד למרכיב אובססיבי, ולכן את שואלת כאן. בכל מקרה, אני מציעה בכל זאת להתייעץ עם רופא. האם ייתכן שכבר שאלת רופאים ואינך מאמינה לתשובות שלהם? אם הרופאים אומרים שמבחינה גופנית הכל בסדר, אני מציעה לפנות לפסיכולוג (שמטפל בשיטה התנהגותית קוגניטיבית) או לפסיכיאטר, שיטפל בתרופות נגד חרדה בעלות השפעה ארוכת טווח. בנוסף, שמעתי כבר על מקרים של התפרצות של הפרעות חרדה ואובססיות אחרי מחלת הנשיקה, כך שייתכן שהיא יכולה להוות גורם מזרז. בנוסף, אם היית חושפת את גילך והאם סבלת מחרדות בעבר, הייתי יודעת פרטים נוספים לגבייך שהיו מסייעים לי לכוון אותך. מעבר לכך אני יכולה רק להציע לפנות לרופא, ולאחר מכן לאנשי מקצוע מתחום הטיפול הנפשי. בהצלחה!
גם אני עברתי אותה חויה לא נעימה לא מזמן, ורציתי לדעת אם בסוף יתברר שיש קשר בין העישון למשתיארת..
תקשיבי ... פשוט תעשי תשובה על שנגעת בזה ושלא תחזרי על זה שוב ... את כבר תרגישי יותר טוב 😊 גם לי היה דפיקות לב חזקות אבל עשיתי תשובה וזה ירד לדפיקות לב חלשות 🙂
אני בת 30 , לפני כשלוש וחצי שנים התחלתי טיפול פסיכולוגי דינמי עקב דיכאון וחרדות (ועוד כמה בעיות). אני עדיין בדיכאון ובנוסף פיתחתי תלות ואובססיה מאוד חזקה למטפל שלי , שבא לידי ביטוי במחשבות בלי פוסקות עליו (לא במובן רומנטי), ביצרית קשר לפחות פעמיים ביום (הודעות, מיילים)וחוסר יכולת להתנתק ממנו ופחד מנטישה שלו. רציתי לדעת דעתך? והאם מקובל ללכת לטיפול קוגנטיבי במקביל לטיפול דינמי? (והאם טיפול קוגנטיבי התנהגותי מוגדר בזמן מההתחלה?)
היי לינוי, אני באופן אישי (ומקצועי כמובן) מעדיפה את הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי על פני הטיפול הדינמי, בדיוק מהסיבה שציינת. טיפול התנהגותי קוגניטיבי הוא ממוקד בבעיה, ומטרתו, מעבר ליצירת קשר טיפולי והבנה של אירועי ילדות, היא לשפר בפועל את הסימפטומים של הדיכאון תוך זמן יחסית קצר (מספר חודשים). בתחילת הטיפול לא מגדירים (לרוב) במדוייק את מספר הפגישות, אלא מעריכים כמה זמן ופגישות יעברו עד להשגת המטרה. הערכה זו יכולה להשתנות כאשר ההיכרות עם המטופל, בעיותיו והמשאבים שלו (כוחות, שיתוף פעולה, מערכות תמיכה מבחוץ) מעמיקה. עם זאת, טיפול התנהגותי קוגניטיבי בדיכאון אינו נמשך שנים. אם אין הטבה מספקת, נהוג להמליץ על טיפול פסיכיאטרי במקביל. עקרונית, בטיפול מהסוג הזה אמורים להתחיל לראות שינוי כלשהו בסימפטומים תוך 10 פגישות לכל היותר. אם הדבר אינו קורה, יש לברר עם המטפל מדוע. צר לי שנוצרה תלות במטפל שלך, וכנראה שגם הוא אינו תורם להפחתת התלות (וייתכן שאף מעודד אותה, בין אם במודע או לא). לשאלתך, לא ניתן לפנות לשני מטפלים במקביל. אם את מעוניינת לנסות טיפול בשיטה אחרת, יהיה עלייך להפסיק את הטיפול אצלו. הדבר עשוי להיות קשה עבורך, אך שבירת התלות עשויה להועיל לך מאוד. כמו- כן, ניתן לפנות במקביל לטיפול פסיכיאטרי לקבלת תרופות נגד דיכאון. טיפול על ידי פסיכיאטר ניתן במקביל לטיפול פסיכולוגי, ובמקרה זה כן ניתן לקבל טיפול משני מטפלים (פסיכיאטר ופסיכולוג).
היי שרון, קודם כל תודה רבה על התשובה המושקעת. יכול להיות שלטווח הארוך נכון לי להפסיק את התלות\אובססיה הזאת. אבל כרגע אני לא מסוגלת לחשוב על לחיות את חיי בלעדיו (הוא נמצא אצלי במחשבות וברגשות כמעט בכל רגע נתון). לגבי טיפול פסיכיאטרי אני לא רוצה (גם הפסיכולוג שלי הציע). אין אפשרות להתחיל את הטיפול במקביל ואז להחליט איפה להשאר.
אם אגדיר את אימי במילה אחת, אז היא אדם כועס. היא נוהגת להתפרץ התפרצויות זעם במשך שעות כל יום על אותם דברים שהכעיסו אותה ואז לחזור לאותה נקודת התחלה ולהתעצבן שוב, לא משנה אם יש מישהו סביבה שישמע או לא. היא מדברת לעצמה על מה שהסובבים אותה עשו לה, על כך שהיא מסכנה ושכל העולם מתנכר לה. לא נראה שהיא מסוגלת להירגע. זה מרגיש כאילו אותם מחשבות שוב ושוב עוברות במוחה והם לא נותני לה מנוח. היא לא מרגישה שמשהו לא בסדר, כי כאשר מעירים לה על כך היא מפנה את ההתפרצות הבאה כלפיי אותו אדם שדיבר איתה. מעבר לכך, היא בטוחה שאבי בוגד בה, למרות שאין שום הוכחה לכך, היא נוהגת להתקשר אליו כל כמה שעות לוודא שהכול בסדר ושהוא לא נמצא עם אישה, היא סוגרת את החלונות בבית כדי שהוא לא יסתכל על נשים שעוברות ומדברת במשך שעות על כמה שהיא מסכנה וסובלת ואף אחד לא מבין אותה, שזה בסדר בהתחלה אבל נמשך יותר מדי זמן והטענות שלה לא משתנות כל הזמן הזה, כאילו היא לא מסוגלת להירגע. היא לא יכולה לקבל ביקורת וכאשר מעירים לה על כך היא נסגרת עוד יותר, נהיית יותר כעסנית ופוגעת מילולית במי שהעיר לה, בלי ריסון, מה שיש לה בבטן יוצא החוצה. מאוד קשה להתנהל איתה ולכן אבי ו-2 אחיותיי בחרו לא להתעמת איתה ואף לנתק את הקשרים איתה ככל הניתן, מה שלא נראה לי כפתרון כי התנהגותה רק מחמירה. אז אי אפשר לקחת אותה לפסיכולוג כי היא לא רוצה,או לתת לה תרופות הרגעה מאותה סיבה. מה כן אפשר לעשות?
היי תום, לצערי, אי אפשר לעשות הרבה כדי לשנות את התנהגותה של אמך, אם היא אינה מעוניינת בעזרה. אפשר לנסות לשכנע אותה לקבל טיפול בצורה אמפתית- להדגיש שזהו ניסיון לעזור לה להקל על מצוקותיה ולא ש"משהו לא בסדר איתה". אביך ואחיותיך בחרו בפתרון שכנראה גורם להם להקלה רבה, מאחר שהבינו שלא יצליחו לשנות אותה, וכעת אינם צריכים להתמודד איתה. כנראה שגם אם היו נשארים בקשר איתה, התנהגותה לא היתה משתנה. ייתכן אולי שלא היתה מחמירה (אך לפעמים ההחמרה היא בגלל הגיל). בכל מקרה, כדי שאמך לא תחוש כאילו כל קרוביה נטשו אותה, ניתן רק להביע אמפתיה כלפיה ולקבל אותה כפי שהיא, בלי להיות שיפוטי ולהעביר עליה ביקורת, ולהציע בעדינות עזרה, כפי שהצעתי. אולי זה לפחות ימתן קצת את יחסה כלפיך. בהצלחה!
היי,ממש בדקות האחרונות מצאתי את השם של הבעיה שלי.BBD. אני לא רוצה להתיש אותך בהרבה מלל אז רק אסביר בקצרה: אני בן 27,לפני כחצי שנה באופן דיי מהיר ופתאומי הלבין בערך 30 אחוז משיערי.זה מאוד בולט,ואני נאלץ לצבוע טיפה באיזורים מסויימים של הראש כדי לתשתש.זה עדיין לא לבן מוחלט אבל זה גמר אותי. השיערות שלי לא אפורות,הן פשוט לבנות כמו פלטינה . מאז,אני הפסקתי לתפקד.זה מה שאני חושב עליו כל היום כל יום. אין עשר דקות שאני לא חושב על הנושא הזה.כמובן שאין טיפול לדבר הזה . מה שאני מרגיש זה שבעצם חרב עליי עולמי. הרי אני כל החיים הצגתי וחייתי כבחור צעיר ושמח,ופתאום ההלבנה המטורפת הזאת בשיער שאני כל בוקר קם ושואל האם אני בסיוט.אני מוכן ,בשיא הכנות,לתרום כלייה כדי לחזור חצי שנה אחורה.זה פשוט עונש מאלוהים עבורי. אני יוצא עם בחורות ונמנע מתאורת פלרוסנט שכל כך לא מחמיאה למצב.קם בבוקר וסוגר את האור באמבטיה.לא מסוגל להביט על השיער שלי במצבים שונים.מה שיותר נורא,זה שאני נראה טוב מאוד,אבל דיי חתיך עד שההלבנה המקוללת הגיעה. טוב אני אנסה לקצר.. שיניתי כרגע את מסלול חיי,לא לקחתי עבודה שרציתי,הפסקתי ללכת ללימודים.אני מחפש רק בחורות בוגרות ומבוגרות יותר ומקווה שיהיה להם איזה "פאק" במראה כדי שנקבל אחד את השני.ממש סיוט. עכשיו שאני טיפה צובע,זה באמת לא בעיה שממש שמים לב אליה ממרחקים קצרים ,אבל להתקרב לבחורה באור מלא עם כמות השיער הלבן הזאת פשוט גורמת לי להיכנס לדיכאון.אני לא מסוגל פשוט למרות שאני דווקא עכשיו התחלתי לצאת יותר ויותר עם בחורות. השאלה מה אפשר לעשות,הרי את השיער אי אפשר לשנות,ושום טיפול כאילו לא יגרום לי להפנים שאני מפסיק להיות בחור צעיר והופך לאדם בוגר שצריך להתעלם מבעיות כאלה. אני מפסיד את השני הכי יפות שלי. אני רק רוצה למען ההגינות לומר שאני חושב שסבלתי מבעיה זהה רק מלפני שלוש שנים,שנפטרה ע"י טיפול קוסמטי אפשר לקרוא לזה.וחזרתי לחיים מאושרים.ועכשיו קיבלתי שוב את הפצצה הזאת. אני כל היום עצבני,יש תקופות קצת יותר סבירות אבל באופן כללי אני חי את הבעיה הזאת עד הסוף..ואני לא חושב שיש לה פתרון כי במציאות כל שיערה רביעית אצלי היא לבנה ובולטת וזה פשוט מסת שיערות שאי אפשר להתעלם ממנה. מקווה לטוב, אני
היי רוני, אתה כנראה מתכוון ל- BDD, כלומר Body Dysmorphic Disorder. מדובר בבעיה שנפוצה לפחות אצל 2% מהאוכלוסיה, המפתחים אובססיה כלפי אספקט כלשהו של המראה החיצוני שלהם, או חלק מסוים בגוף שלדעתם לא נראה טוב. הפגם יכול להיות אמיתי או מדומיין, ואם הוא אמיתי- האדם הסובל מקצין מאוד את החשיבות שלו. אתה צודק באמירתך שאת השיער אי אפשר לשנות, אולם את עצמך ואת התפיסות שלך בהחלט אפשר לשנות. ראיתי מטופלים שסבלו בדיוק מאותה בעיה שיש לך (אובססיה למראה השיער או לצבע שלו), והם השתפרו מאוד באמצעות טיפול התנהגותי קוגניטיבי. הטיפול הקוגניטיבי, למעשה, מלמד אותך (באמצעות שינוי מחשבתי) להתמודד עם המראה של השיער כמות שהוא, גם אם לדעתך הוא נראה רע, באופן דומה לקבלת פגם "אמיתי" או נכות מסוימת. למשל, אנשים שאיבדו יד או רגל מצליחים בסופו של דבר להתמודד עם האובדן הזה, לנהל חיים נורמליים יחסית ולשפר את מצב רוחם. בנוסף, נמצא שהדבר קשור מאוד בדימוי העצמי באופן כללי, בזהות ובהגדרתו של אדם את עצמו. החלק ההתנהגותי של הטיפול עוסק בחשיפה ומניעת תגובה (ERP), כלומר בהימנעויות, ו/או בטקסי הבדיקה מול המראה, שמאפיינים מאוד את ההפרעה הזו. המטרה היא להפסיק בכוח לבדוק, ולא להימנע, למשל, מתאורה לא מחמיאה. באופן דומה מטפלים בטקסים של הסובלים מ-OCD. עוד ניתן להוסיף, שפתירת הבעיה באופן קוסמטי לא ממש פותרת אותה, כי הסימפטום כנראה יחזור במקום אחר בגוף- ממש כמו שקרה לך לפני כמה שנים. אני ממליצה בחום לפנות למטפל התנהגותי קוגניטיבי באיזור מגוריך. בנוסף, טיפול תרופתי יכול לעזור (כמו ב- OCD, נהוג לתת נוגדי דיכאון במינון קצת יותר גבוה). בהצלחה!
שלום רציתי לדעת האם טיפול התנהגותי קוגנטיבי ללא טיפול תורפתי יכול להועיל לטיפול בטריכוטילומניה? אם כן מהו משך הטיפול? לכמה זמן ההשפעה של הטיפול תהיה יעילה?
היי אולי, טיפול התנהגותי קוגניטיבי ללא טיפול תרופתי יכול בהחלט להועיל. טיפול תרופתי מאיץ את התוצאות של הטיפול הפסיכולוגי, ובלעדיו יותר קשה, אם כי אפשרי. הטיפול עוזר כל עוד משמרים את התוצאות. כלומר, בחלק האחרון של הטיפול עובדים על תרגילי שימור, כדי לא "ליפול בחזרה" לסימפטומים של הטריכוטילומניה. הטיפול בדרך כלל אורך כמה חודשים, תלוי בחומרת ההפרעה ובהתקדמות הטיפול.
תודה על התגובה המהירה! רציתי לדעת האם הטריכו' נמנת עם הפרעת טורדנות כפייתית- OCD?כמו כן, אילו השלכות יש להפרעה של טריכו על חי היומיום חוץ מפגיעה באיכות החיים? אני בת 28 וכעקרון חיה עם זה כבר יותר מ15 שנה וזה לא כל כך מפריע. האם העניין יכול להחלוף או להתמתן עם השנים? תודה אולי
היי אולי, טיפול התנהגותי קוגניטיבי הוא במהותו קצר מועד, ונמשך בדרך כלל כמה חודשים. טיפול דינמי נמשך בדרך כלל זמן רב הרבה יותר, ומיועד למי שרוצה להבין דברים על עצמו, ולא בהכרח לשנות משהו. הוא מתמקד בהבנת הילדות המוקדמת ובעיקר הקשרים עם ההורים, ולא נראה לי שזה המוקד במקרה שלך. אימון אישי (קואוצ'ינג) אינו מתמקד בשינוי אמונות בסיסיות, אלא דומה יותר לטיפול התנהגותי, בכך שמציבים מטרות בנות השגה ומשיגים אותן. יש לשים לב, שהקואוצ'ר אינו מטפל, ואינו מסוגל לטפל בבעיות נפשיות (כמו טריכוטילומניה). כדי להיות מאמן, צריך לעבור קורס קצר באימון אישי, הכולל התנסות מעשית. כדי להיות מטפל, צריך ללמוד שני תארים לפחות, ולעשות הרבה מאוד שעות טיפול והדרכה. בכל אופן, נראה לי שעבור בעיית הזוגיות ניתן גם לפנות למאמן אישי, אך אם את רוצה לטפל בשתי הבעיות במקביל, עדיף ךפנות למטפל CBT- מהבחינה של החיסכון בזמן וכסף. אם את רוצה לטפל קודם בבעיה אחת ואחר כך בשנייה על ידי שני מטפלים, החליטי איזו בעיה חשובה לך יותר, ופני בהתאם.
האם מחשבות שליליות, פחד מתמיד בכל מצב שבו נמצאת - מהווים הפרעת OCD? האם היסחפות בסידור הבית וחשק מוגבר בזריקת חפצים {ההפך מאגרנות...) - קשורים להפרעה זו? - זה הולך ומתגבר ובא במקום דברים אחרים שעושה בשעות הפנאי וכרגע גם משרת אותי בבריחה מהתמודדות עם נושאים שקשים לי ועד היום הייתי אדם לא מסודר ואף עם נטיה לאגרנות. תודה, שרון
היי שרון, התיאור שלך, של "מחשבות שליליות ופחד מתמיד", הוא תיאור מאוד כללי, ואי אפשר לאבחן לפיו OCD. באופן אינטואיטיבי, זה נשמע לי יותר דומה להפרעת חרדה כוללנית (GAD), אבל כאמור תיאלצי לפרט יותר. בנוסף, סידור הבית וזריקת חפצים יכולים להיות פעולה שמרגיעה חרדה ומסיחה את הדעת, אך כשלעצמם אינם מהווים סימפטום של OCD. שוב, תצטרכי לפרט יותר לגבי כל התהליך שמוביל אותך לפעולות האלה (מחשבות, רגשות, וכו'). כאשר אדם מבצע את הפעולות האלה כחלק מ-OCD, המחשבה שבדרך כלל עוברת לו בראש היא, שיקרה משהו נורא אם לא יבצע פעולת ניקיון מסויימת. כתוצאה מהמחשבה הזו, יכולה לעלות חרדה (לפעמים החרדה לא מורגשת, עקב העובדה שהאדם מיד מבצע את הפעולה הכפייתית). הפעולות חוזרות על עצמן שוב ושוב, עד שהמחשבה שוככת והחרדה נרגעת.
בוקר טוב, אז ככה... אני מאד מתביישת להודות וגם לא יודעת אם יש מה לעשות אבלאיכשהו הדברים שעושה מתקשרים גם לאמונה. למשל אם פתאום עולה בי מחשבה שצריכה לומר פרק תהילים כדי שהיום יעבור בשלום אז פתאום שוכחת ונזכרת נורא נבהלת וחושבת שמשהו רע צריך לקרות. דבר שני הוא גם תרגילי התעמלות שעושה כל יום. אם מספר התרגילים חופף לגיל שלי, אז מנסה להוסיף כמה שיותר כי זה כאילו אמור לקבוע את תוחלת החיים שלי ואם חופף לגיל הוריי, מנסה להוסיף להם עוד 10-20 שנות חיים כדי שלא ימותו קודם. רציונלית , יודעת שזה לא נכון ושזה טפשי, לכן גם לא רוצה לחשוף זאת. זה רק ביני לביני ועכשיו גם "לבינך" , לא חושבת שיש לזה פתרון ולכן לא רואה בזה טעם. תודה על ההקשבה, שרון
תודה על תשובותיך לגבי קמצנות. אבל קמצנות נחשבת בעייה נפשית בהגדרתה. האם זה נכון? מלבד זה בעלי גם אוגר חפצים ישנים שאפילו אין בהם שימוש כמו קופסאות מקלות ישנים ניירות כלי עבודה חלודים פלטות עצים וכל חפץ שהוא. אם כן הקמצנות והאגרנות הן בעייה נפשית . אין הוא זורק או מתפטר משום אגירה שהיא. איך לקרוא למחלת הנפש הזו אני כבר הגעתי לגבול העליון מבחינת סבלנות
היי פלונית, קמצנות כשלעצמה אינה נחשבת לבעיה נפשית. אין שום הגדרה של הפרעה כזו ב-DSM (ספר האבחונים הפסיכיאטריים). בנוסף, בעיה או הפרעה נפשית מכל סוג שהוא מוגדרות כאוסף של סימפטומים שגורמים מצוקה נפשית משמעותית לאדם. בניגוד לכך, קיימת הפרעה שנקראת "אגירה כפייתית", אך כדי להיות מאובחן כסובל ממנה, על האדם למלא את הקריטריונים הבאים: - רכישה בכמויות גדולות של חפצים וקושי להיפטר מהם. - החפצים צריכים למלא ולסתום חללי מחיה חיוניים (להפריע לשטח המחיה בבית). - מצוקה משמעותית שנגרמת לאדם בעקבות כך. - חוסר רצון או חוסר יכולת להחזיר לאנשים אחרים פריטים מושאלים. אם בעלך עונה על הקריטריונים האלה, הרי שהוא סובל מאגירה כפייתית. אם לא, כנראה שקיימת בעיה, שאינה ברמה של הפרעה פסיכולוגית- ובכל אופן כל ההפרעות הן עניין כמותי.
