ביטחון עצמי מול העולם הגדול שיצאתי אליו לפני לא מעט זמן.

אני כותבת בידיים רועדות. שמי שרה, אני בחורה בת 18, נולדתי וגדלתי בבית חרדי שאסר עליי את רוב הנאות ו"הבלי" העולם הזה. לפני שנתיים בקשתי מאימא שלי "אינטרנט" תכלס, אפילו לא ידעתי מה זה. רק ידעתי שזה דבר שיש בו המון ידע, והמון מה לעשות. אחרי חצי שעה של שכנועים ובכיות אימא נכנעה לי והתקינה אינטרנט בבית החרדי שלנו. התחלתי לשוטט, הכרתי אנשים באינטרנט, והתרגלתי לדבר רק עם בנים. הם פונים, הם נהנים מהדיבור, הם זורמים. התחלתי לקרוא מחשבות של אתאיסטים ולאט לאט הפכתי ממאמינה חזקה ללא מאמינה בכלל. היו לי המון חברות חרדיות שהתרחקו ממני, ונותרתי בלי חברות. לפני חצי שנה הכרתי בחור מקסים באינטרנט שכבש את ליבי, ואני את ליבו. אני באתי אליו כחכמה, אינטלגנטית, מושכת, כובשת. ולאט לאט דברים התחילו לכבות בי. עזבתי את הבית החרדי ועברתי לגור איתו לפני חודש, ולמרות שלכאורה הכול טוב לי, אני מקללת את ימיי. אין לי חברות, ואין לי ביטחון בעצמי ובמה שאני עושה. אני מוכשרת מאוד, אבל עם ערך עצמי ברצפה. התחלתי מכינה להשלמת בגרויות ואני עם הראש ברצפה, לא מסתכלת על אף אחת, ומחכה לחבר שלי שאני כמעט בטוחה שחושב; חלאס, זו לא מי שהתאהבתי בה. אני רועדת ממש. מנסה לחזק את עצמי במחשבות טובות על עצמי, ולא כל כך הולך לי. לבכות.