"תעשי רק מה שאת אוהבת.."

ערב טוב. אני עדיין לא ממש בטוחה למה אני כותבת פה, ואין לי איזה שאלה מוגדרת. אבל עלה בי הצורך לשתף ולשחרר מעצמי תיק, במקום שלאף אחד אין מושג מי אני. קוראים לי איגי ואני בת 20, השתחררתי מהצבא לפני 4 חודשים ואני בן אדם מאושר ורגוע. אני עוסקת במידטציות ובסדנאות הרבה זמן ומתחברת לאורך חיים זה. מגיל 6 ידעתי מה אני הולכת לעשות עם עצמי וכל חיי, עד היום, חייתי בהרגשה שאני יודעת את ייעודי. זוהי כמובן מתנה וזכות גדולה. אבל לא תמיד קל לחיות בהרגשה הזאת של הידיעה ולפעמים רציתי לא לדעת, כמו רוב חבריי. מגיל 6 ידעתי שאני רוצה להיות רופאה כירורגית מנתחת לב חזה. זה החלום שלי והייעוד שלי- לרפא כמה שיותר. אני התנדבתי במד"א 5 שנים (לפני הצבא) והפכתי לחובשת בכירה, עשיתי קורסים של פרחי רפואה ונוכחתי בחדרי ניתוח (בניתוח לב פתוח, ובהליך נירוכירורגי.). כמו כן התנדבתי במחלקה האונקולוגית בשניידר, בבית מחסה לילדים במצוקה, ובניידת של על"ם. אני מרפאה בתחום ההולסטי- אני עושה טיפולי רייקי לאנשים, וכל מיני סוגי עיסויים. בצבא בחרתי להיות מכי"ת כדי לגוון טיפה. כי כל חיי אני עסקתי וייעסוק ברפואה, אז היה נראה לי נחמד השינויי הזה. והנה השתחררתי ודחיתי את הטיסה להודו עד שלא יהיה לי פסיכומטרי מושלם וממוצע גבוה, כדי שאני יטוס בשקט ויחזור ישר ללימודים (התכנון ללמוד בבן גוריון.) בכל מקרה תמיד ידעתי שהדרישות לרפואה מטורפות, ושיש הרבה אנשים שידרכו עליי בדרך, וכל זה מעולם לא הרתיע אותי. אלא ההפך- הקול הפנימי היה חזק כ"כ וידעתי שאני יצליח! אני עדיין יודעת ומרגישה ככה רק שעכשיו אני לומדת לבגרות 5יח"ל במתמטיקה ומשום מה החומר ניהיה קשה והמועד לחוץ והמיקוד יצא על הפנים. כל היום וכל הלילה אני לומדת מתמטיקה ולא רואה את הסוף. אנחנו לא גומרים את החומר והמבחן עוד פחות מ 3 שבועות. אף פעם לא פחדתי ממבחנים ובטח שלא מבגרויות. הפסיכומטרי היה פחות לחוץ. אני פשוט מתה מפחד, מרגישה ריקנות מטורפת וירידה באנרגיות שלי. אני כל הזמן עייפה , תשושה וחלשה (דחיתי ניתוח להוצאת שקדים, ואיחויי המיניסקוס בגלל הבגרות, ואני בריאה זה פשוט בעיות שנגרמו בצבא..) ופשוט רע לי. בלילות אני לומדת בבית וביום אני בלימודים בביה"ס וככה זה נמשך. אני פשוט מתה מפחד לא להצליח, לאכזב (למרות שלא באמת איכפת לי מה אנשים יגידו, אני מפחדת בעיקר לאכזב את עצמי...) רופאה אני יהיה בכל מחיר. בזה אין שום ספק זה החלום שלי ואני מרגישה ויודעת זאת בכל נשימה שיוצאת מתוכי.גם ה 7 שנות לימוד, ו 5 שנות ההתמחות שאחרי נראות לי כ"כ מאתגרות ומספקות ועצומות. ומה ליידן הבגרות הזאת??? בדיוק מבחנון "קטן". סתם אבן קטנה בדרך. אז למה אני עושה עניין??????? הלוואי וידעתי. אני מצטערת על ההשתפכות. פשוט בא לי לבכות עוד רגע והדמעות נתקעו בגרון. להגיע לאוניברסיטה- אני יגיע! בתקווה שלא במצב צבירה נוזלי. מצב צבירה- אפס...................................... תודה על ההקשבה וסופ"ש מהנה..

שלום איגי, האמביציה ותחושת האתגר שלך מרשימות מאוד, כמו גם הישגייך עד עכשיו, אך מה שנראה קצת מדאיג בכל הסיפור הוא הנטייה שלך לפרפקציוניזם (ראי מאמר קצר בנושא: http://gidi5.home-page.org/) שמצד אחד, עשוי לקדם מאוד את הישגייך ומצד שני, אנו עדים ליותר ויותר הפרעות נפשיות שנמצאות בקשר עם פרפקציוניזם. היה רצוי שתבדילי בין מה שמקדם אותך ובין מה שעלול לפגוע בך בטווח הארוך, אולי תוך התייעצות עם איש מקצוע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין