בהמשך ל14.3.2005, ועל סף החלטה קשה

שלום ד"ר רובינשטיין. לא, אינני עובד גם עכשיו. יתרה מכך , אני בודד לחלוטין ולא מתפקד ואולי חשוב מכך- א י ב ד ת י את היכולת ליצור קשרים וכך להפיג את בדידותי (מלבד בני משפחה קרובים וממילא איתם הקשר בעייתי.) אני בהסתגרות מוחלטת מהעולם. ימיי עוברים עליי בין קירות הבית, ללא יכולת לפרוץ את מעגל הכלום. כלום בעבודה, כלום בלימודים, כלום בחברים, כלום בחברות. אציין שהיו תקופות שעבדתי והייתי בקשר עם אנשים והרגשתי סביר, אבל היום דומה ש"המצפן" האישי שלי איך לנווט את עצמי הלך לאיבוד! הוא נלקח ממני ואינני מסוגל להתוות לעצמי שום דרך. אני מודאג מאוד ממה שקורה , אני מודאג מאוד ממצבי.אני "נאכל" חשבתי על כך ואני קרוב מאוד להחלטה לאשפז את עצמי מרצון במחלקה פסיכיאטרית. אני מאוד מאוד קרוב למשהו שלא העליתי אותו על דעתי- מעולם. תלמיד מצטיין (תיכון), חייל מצטיין, "הבטחה".... והנה אני עומד לאשפז את עצמי במקום פסיכיאטרי.ואפילו אינני יודע איך אני אצא משם. החשש הגדול היחיד שלי שהידיעה העצמית של זה שהייתי מאושפז תפגע בדימוי העצמי שלי כה חזק שלא אוכל אחר כך להתקדם.זה מה שמחזיק אותי בינתיים בטיפול קר פרטי, שאני מאוד בספק אם הוא יכול לעזור לי.מאוד -בספק. יש את המציאות היומיומית הבלתי נסבלת בידיעה שיבוא יום שגם הוריי יעלמו מהעולם ולא יוכלו לתמוך בי. אני משוכנע שאם זה יקרה לפני שאהפוך לאדם עצמאי אני אתאשפז אז במצב הרבה יותר קשה.כלומר : ברור לי שאני מאוד לא בסדר.משהו לקוי בצורה קשה. משהו אצלי דומה לתינוק שצריך את הסינר של ההורים , לא מרגיש את עצמי מבוגר. משיחה שהיתה לי אצל פסיכיאטר הוא טען שיש לי הפרעת אישיות מסוימת, לא נקב בשמה (לא גבולית- את זה אני ביררתי), והטיפול שהציע הוא רק אישפוזי, לא מלא. כאב לי לשמוע זאת. אני מקווה שיעזרו לי גם משמיים לצאת מההפרעה הנוראית שלי,שלפעמים אני מרגיש שיכולה לאיים גם על שפיותי, במידה ולא תטופל בצורה נמרצת . אם יש לך התחיסות כלשהי לכל מה שכתבתי, ארצה מאוד לקוראה. אם יש לקוראים מה לומר לי אשמח גם.

שלום יצחק, בדידות גורמת סבל רב לאנשים, היא עלולה לגרום דיכאון והיא יכולה להיות תוצאה שלו, היא עשויה לבטא הפרעה נפשית כזו או אחרת, אך אפשרויות הטיפול הפסיכולוגי בה רבות ומגוונות (ראה מאמרי: http://www.gidi18.home-page.org/). מה שאני מרגיש מדבריך הוא מעל לכול תחושה של אובדן סטטוס, אובדן המעמד שהיה לך ואיננו עוד ויחד עם זה אובדן חברים. ייתכן אמנם שאתה אדם תלותי מאוד וכל עוד היית נתון במסגרות מוכנות מראש, כמו לימודים, צבא ועבודה היה לך קל יחסית ליצור קשרים בתוכן - ואילו בשלבי חיים אחרים יש צורך ליטול יוזמה וליצור את המסגרות עבור עצמך. מסגרת כמו אשפוז יום בעיקר ביחידה פסיכיאטרית של בי"ח כללי יכולה בהחלט לפתור חלק מהבעיה. מצד אחד, אתה בא למסגרת מוכנה מראש שבה אינך צריך להעמיד פנים ומצד שני, בעזרת הטיפול האינדיבידואלי ובעיקר הקבוצתי גם תיצור קשרים בתנאים מוגנים וגם תרכוש מיומנויות ומודעות כיצד ליצור קשרים חדשים מחוץ למסגרת זו ואל הקשרים החדשים תגיע מעמדה שונה מזו שאתה נמצא בה כיום, כלומר לא מתוך בדידות נואשת אלא כמי שיש לו לפחות מספר חברים שרכש במסגרת המוגנת של האשפוז. הפחד ממות ההורים גם הוא פחד שמלווה הרבה אנשים תלותיים, אך מסתבר שעם עזרה מסוימת לפעמים דווקא עם מות ההורים המציאות מאלצת אותם בעל כורחם למלא תפקידים עצמאיים והם עומדים בהם יפה, גם אם הדבר מלווה באופן טבעי בתחילה בחרדה רבה מובנת וטבעית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין