רע לי!

אני עומדת להתחיל ללמוד באוניברסיטה וזה נורא מלחיץ אותי. עברתי משברים שונים בחיי ובעקבות דכדוכים מתמשכים ותופעה חזקה של דחיינות, החלטתי לפנות לטיפול פסיכותרפי. במגביל גם עברתי טיפול בתל-השומר בניסיון להפטר מהפרעת אכילה אליה נקלעתי (בולימיה עם נטיה לאנורקסיה). האוכל , הדיאטות וכל העיסוק הזה הוא נורא שולי בעיני. ההצלחה בלימודים היא הדבר שהכי מעסיק אותי עכשיו וחשוב לי להצטיין. עם זאת אני לפעמים מתמוטטת נפשית מרוב לחץ וספקות עצמיים ו"מתדרדרת" לפרץ של מחשבות שליליות שלא עוזבות אותי ויום למחרת הכל נשכח ונרגע. קשה מאוד להתרכז במשהו ולהאמין בעצמי כשבכל רגע אני מאויימת להתקף ברגשי נחיתות. אני חיה תחת איום: אם אני לא אהיה מצטיינת אז אני ארד במשקל. זו התניה שאני לא מוכנה להרפות ממנה. אני יודעת שאנורקסיה מזיקה לגוף והורסת אותו, אבל אם אני לא אהיה מצטיינת או לפחות "מעל הממוצע" אז גם ככה אני ארגיש שעדיף לי למות ושזה מה שמגיע לי אז מה כבר אכפת לי מהגוף? אז החיים שלי נראים בערך כמו הטקסט הזה... כבר לא זוכרת לאן חתרתי ומה בעצם רציתי לשאול... רע לי!

שלום אנונימית, כפי שכתבתי כאן כמה פעמים בעבר, פרפקציוניזם נמצא בשנים האחרונות בקשר חיובי עם יותר ויותר הפרעות נפשיות. המחקר בתחום החל באמת מבדיקת הקשר בין אנורקסיה נברוזה ובין פרפקציוניזם אך עם הזמן נמצא קשר בין פרפקציוניזם ויותר ויותר הפרעות נפשיות. לדעתי, זה צריך להיות מוקד הטיפול בך. הפרפקציוניזם הוא תופעה מתעתעת, שכן אנו גדלים בחברה הישגית מאוד המעודדת אותנו לפרפקציוניזם, אך הנזק הוא בכך שהדבר פוגע ביכולתנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו בעקבות תלות עצומה בקבלת הערכה חיובית מהסביבה (בצורת הישגים) על חשבון היכולת שלנו לתת חיזוקים לעצמנו. באנורקסיה, למשל, הדבר בולט על רקע המסרים המשודרים בתקשורת בדבר הרזון הרצוי ואנשים פרפקציוניסטים, בעיקר בחורות, נוטות לאמץ אידיאל זה ללא רחם, אף שמדובר בפיקציה, שכן מחקרים מראים שמשקלן של דוגמניות נמוך בממוצע ב-15 ק"ג מהמשקל הממוצע של בנות גילן בעלות אותו גובה. עשית צעד נכון בפנותך לטיפול ואני מציע למקד את הדברים סביב הצורך שלך בשלמות, מקורותיו, האם בבית הועבר המסר שאת מוערכת רק אם תגיעי להישגים מסוימים וכדומה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לד"ר רובינשטיין שלום. אני רואה שהשאלות על פרפקציוניזם וחרדה מכשלון חוזרות שוב ושוב. ובכל זאת אני רוצה לשאול, אם יש לי כבר מודעות לצורך בפרפקציוניזם, למקורות, (כן ההורים דרשו מושלמות וכעסו מאד על כשלונות וכו) ולחוסר ההגיון שמאחורי הפגיעה הקשה שמתלווה לכל סימן ולו הקטן ביותר של דחיה/כשלון ובכל זאת , החיפוש האינסופי אחר אישורים חצוניים להערכה עצמית קיים והחרדה מכשלון קיימת ומעיקה מאד. אז אולי תוכל לומר מה טיפול פסיכוטראפי יכול להציע מעבר למודעות לסיבות? איך אפשר להעלים את המועקה? איך אפשר לייצב את הביטחון העצמי? עייפתי מלהתעסק בהורים התובעניים ובסביבה התחרותית, עייפתי מלשמוע: את צריכה להאמין בעצמך. זה פשוט לא עובד.