לא מבין...

ד"ר רובינשטיין,אני די מיואש כתבתי כאן כבר כמה פעמים וכמובן שאני לא מניח שלאור הפרטים המצומצמים שמסרתי על עצמי(הפרעת אישיות המנעותית,חרדה),תוכל ממש לסייע,אבל אני מודה לך עד כה על הניסיון ועל האיכפתיות תוכל להסביר לי אולי,איך זה שנניח במקום העבודה(מקום שהתרגלתי אליו מן הסתם ואני מרגיש בו מוגן יחסית)אני מתמודד בסדר גמור,עושה את המוטל עלי ומקבל אחריות,וגם מבחינה רגשית אני לא מרגיש נחות ביחס לאחרים,וכשאני יוצא החוצה כל התחושות של נחיתות ושל חוסר יכולת להתחבר חברתית עולות מחדש? אני חייב לציין שעובדתית אני באמת די מנותק חברתית - לפעמים מתוך בחירה(לא מעוניין להיות בחברת מעשני גראס וכו' - הפיתוי לעשן הוא גדול וגם מסוכן לי) התקיעות שכבר דיברתי עליה כאן היא מצב בלתי נסבל כבר,שנמשך שנים,מצד אחד יש צורך להסתגר ולהתבודד ומצד שני יש הרבה פנטזיות על חיים אחרים יותר בריאים,אבל אני מרגיש חסר יכולת להתקדם... האם אולי בסופו של דבר אין ברירה אלא לקבל את המצב כמו שהוא?זה נראה לי פחות או יותר הכיוון,לאור הניסיון שלי עם עצמי ועם ההתמודדות היומיומית... אז מצד אחד אני עובד רגיל,בלי סימני מצוקה,לא אושפזתי אני לא נראה מופרע,מצד שני אני כבר גמור...אין לי מושג מה לעשות - האם יש לך ניסיון עם מטופלים שסובלים מהבעיות שלי שכן הצליחו לשפר את איכות החיים שלהם?

שלום איש, למקום העבודה שלך חל תהליך של התרגלות ולכן נוטרלו בו הגורמים המאיימים. זה בדיוק התהליך שקורה בטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי שהפניתי אותך אליו בזמנו: חשיפה הדרגתית לגירויים מעוררי חרדה תוך תרגול טכניקות הרפיה והתמודדות עם הלחץ. הצורך שלך בחברה הוא צורך אנושי מאוד וכן, יש לי ניסיון רב בעבודה עם אנשים שטופלו ביעילות בחרדה חברתית (לאו דווקא אצלי), רמת החרדה שלהם פחתה בהרבה והם השתלבו בחברה. הייתי מתחיל ממחשבה על התחברות לאנשים שאינם מעשנים גראס, אולי אפילו פגישות מחוץ לעבודה עם כמה אנשים ממקום עבודתך בו אתה מרגיש בטוח וכמובן פנייה לטיפול עליו המלצתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

האם לקבל את המצב כך או לשאוף לשנותו למרות הנסיון וחוסר ההצלחה. אני חושבת שהאמת נמצאת באמצע. אני חושבת שמצד אחד רק אם אנחנו מקבלים את הדברים כמות שהם, את עצמנו עם הבעיות שלנו, נוצרת, במין אופן מיסטי האפשרות לשנות את המצב... ואני גם חושבת שחשוב לשאוף לשפר את החיים. הכמיהה שלך שיהיה אחרת, שיהיה יותר טוב, יותר בריא, יותר מתאים לך, היא מובנת, ורצויה. אך אולי במקום להכשל, במקום הכל או לא כלום, כדאי לקבוע יעדים מאד קטנים להתקדמות. להשיג הישגים כמעט בלתי נראים (לאדם זר) שיחד יצטרפו יהוו התקדמות. אולי יקח לך זמן. אולי לעולם לא תהיה האדם הכי חופשי וזורם בעולם שמרגיש בכל מקום בטוח, אבל להגיע למקום שבו תגיד "כאן טוב" - לזה אף פעם אסור להפסיק לשאוף... אני חושבת שעזרה ותמיכה בדרך הארוכה הזאת נחוצות. בין אם דרך טיפול כזה או אחר.