דיכאון אובדני מתמשך

שלום רב לך ד"ר גידי רובינשטייןאני מקווה שאוכל לספר לך כאן את בעייתי, וכן לשאול מספר שאלות. מזה שנים מספר סובל בעלי (בן 54) מדיכאון עם נטיות אובדניות וכן מוגדר בעל הפרעת אישיות נרקסיסטית. יש לו עבר עשיר מאוד של טיפולים: הוא נמצא בטיפולה של רופאה פסיכיאטרית ומקבל תרופות (קלונקס, ציפרמיל ולאחרונה הוסיפה לו גם רמרון) היה מאושפז באישפוז יום בבית החולים רמבם (אצל ד"ר טל ) לפני כ-3 שנים. והתחיל לאחרונה טיפול חדש אצל פסיכולוג. בעלי מובטל מזה כ-3 שנים (שזה אולי היה הטריגר להתמוטטות) כמו כן הוא אח שכול (אחיו נהרג במלחמת ששת הימים) ועוד ועוד. לי נראה כאילו מצבו חסר סיכוי לאיזו שהיא החלמה. הוא חושב רוב הזמן מחשבות שליליות. לא מוצא טעם בחייו. די מתעלם מהמציאות ברמת תפקוד. מרגיש שכבר לא ניתן לעזור לו. היום אני מסוגלת יותר להשלים ולהכיל את המצב, אבל קשה. קשה מאוד. הידיעה שכשאחזור הביתה אמצא אותו אולי לא בחיים, קשה. בפעם האחרונה שניסה להתאבד (לפי כחודש) בלע 12 מ"ג קלונקס, ומלבד רצונו לא לחיות, מחה על כך שלא אישרו לא דמי אבטלה. כלומר היה בכך מימד דמונסטרטיבי. ברצוני לשאול האם לדעתך יש תקווה? מה עוד ניתן לעשות? למי עוד ניתן לפנות? יש לנו בן בגיל 18. אני חוששת גם לגורלו (גנטית!?) למרות שעבר טיפול נפשי מעולה ב-3 שנים אחרונות. מה מידת הסיכון שהוא חס וחלילה גם יגלה נטיות אובדניות דיכאוניות? אודה לך אם תענה לשאלותי בתודה מראש דבורה

שלום דבורה, את מתארת מצב קשה מאוד הן של בעלך והן שלך בעקבות זאת. נראה לי שקיימת הגזמה, שבאופן חלקי את מודעת לה, של הערכת הסיכון להתאבדות. את בעצמך כותבת שהיה בניסיון ההתאבדות האחרון מרכיב דמוסטרטיבי ואני מסכים איתך. 12 מ"ג קלונקס קרובים מאוד למינון המירבי של תרופה זו וסוג זה של תרופות כלל אינו מתאים להתאבדות, אך הוא אכן נפוץ בשימוש בניסיונות התאבדות דמוסטרטיביים (בעיקר של נשים, אגב). בקשר לבנך - בניגוד לבעלך, הוא עבר טיפול פסיכולוגי מוצלח (ואני סומך על תיאורך בעניין זה כי את נשמעת מאוד מדוייקת וביקורתית בתיאור המציאות) בגיל 18 וככל שהטיפול נערך בגיל צעיר יותר, סיכויי הצלחתו והשפעתו על המשך החיים גדולים יותר. הבסיס הגנטי לתורשה בדיכאון לא הוכח (בניגוד, למשל, בסכיזופרניה), אם כי סביר מאוד להניח שהחיים במחיצת אב דיכאוני בתקופה פלסטית בהתפתחותו של בנך אינה תורמת לרווחתו הנפשית, אם כי הדבר טופל בהצלחה. ככל שאני מעריך את דאגתך לבעלך ולמשפחה, אני שואל את עצמי מה מחזיק אותך בקשר עם בעל כה בעייתי. נראה לי שהטיפול בבעלך ממוצה מכל הכיוונים והזווית שאולי הייתי מציע לך לשקול היא טיפול משפחתי, כלומר, מפגשים בהם נוטלים חלק כל בני המשפחה. לדבר יכולה להיות חשיבות גם בהסרת תווית ה"חולה" מבעלך, גם במניעת סיבוכים כדוגמת הבעיות הפסיכולוגיות של בנך וגם בהבנת התפקיד שממלא הדיכאון של בעלך במערכת המשפחתית. הייתי מתייעץ על כך עם הפסיכולוג המטפל כעת בבעלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ד"ר רובינשטיין ראשית, תודה על התייחסותך הרצינית. ההצעה לגבי טיפול משפחתי - אני מסופקת, שכן בעבר היינו שנינו בטיפול זוגי שלא ממש עזר (ואולי כן???) בהחלט אשאל את המטפל של בעלי (שהוא די חדש בשבילו) על טיפול משפחתי. העניין הוא שהבן מתגייס ולא יהיה מאוד בנמצא, והבנות - כל אחת חיה את חייה (תודה לאל). אז מה שנשאר הוא - שנינו, ובהקשר הזה, כפי שציינתי - מיצינו. אני נשארת איתו כי: א. אני כנראה אוהבת אותו למרות הכל... ב. לא משאירים פצועים בשטח. אני משתדלת לחיות את חיי ולמצות אותם: עבודה, תחום חברתי, תחומי תוכן שונים, ובשלב זה מסתפקת, כנראה, באלה. נכון שהזוגיות כרגע לא ממש... אבל מהי זוגיות? גם להיות עם מישהו שקשה לו. לתמוך בו. להיות לצידו. השאלה היא מה יקרה בעתיד אם מצב זה יימשך ולא ייפתר. זה בעצם מה שמטריד אותי. השאלה שלי היא - מה עוד ניתן לעשות למענו? ואולי אם הוא לא מעוניין (או לא מסוגל) לשפר את המצב, במובן של - אם אדם לא מעוניין לעזור לעצמו - אז אף אחד לא יוכל לעזור לו... מה דעתך? תודה מראש דבורה