התפכחות

שנים ארוכות בטיפול (8) באמת טיפול טוב, מיטיב, הרבה מוטיבציה מצידי ומצידו ומאז הקיץ האחרון (ואולי עוד לפני כן) משהו התהפך בי לגבי הטיפול והמטפל. מאז אני סובלת מהתקפי זעם, קושי להירגע, קושי להיות לבד וכו' וכו'. משהו לא פתור. אבל בהחלט שובר שיאים משני הצדדים כי זה לא נפתר, ולא בר דיבור עדיין אבל עדיין מעיק, וכל ההתפרצות כזאת גוררת בהכרח חרטה, בושה וכמובן בדידות גדולה למול העוצמות. עכשיו, בתקרית האחרונה, הושם גבול ע"י המטפל. אנחנו נמצאים במעין מאבק כוחות סמוי/גלוי. ברור לי שזה כתוצאה מהתפתחות והתפכחות מהאשליה הילדית שהיתה לי (מאז כבר יש לי זוגיות יציבה, התוודעתי לקשיים כלכליים ובכלל למציאות יומיומית לא פשוטה ובירוקרטית סבוכה שמקשה עליי להתנהל ביומיום) לרוב אני בשליטה עצמית גבוהה, מודעת לעוצמות וליכולת ההרסנית שלהם וההשלכות שעלולות להיות להם. אבל לא יודעת מה לעשות עם כל זה. להיות עם זה זה לא מספיק פשוט, כי זה מכלה כל חלקה טובה, זה טורד את מנוחתי וגם לא מועיל ורק מזיק לכל הצדדים. איך מטפלים בזה? איך יוצאים מהתקפי הזעם האלו שהופיעו פתאום? (ברור שזה חרדה וחלק יושב על הטראומה מהמלחמה בקיץ והלחצים הכלכליים... אבל המטפל שלי אומר שזה רק תירוץ ולא מסביר הכל)

ואני שבורה אבודה ובוכה אני בחרתי בסיום. חד צדדי. אפילו לא מוכנה לעשות סיום כמו שצריך. פשוט הטיפול נקטע ואני כבר עליתי על הגל וראיתי אותו סופית כבר בתקופה ארוכה אני בבכי בלי שינה בלי תיאבון וכמובן אין חשק לחיות. תקופה של לבד ובדידות מול כל הלחצים של החיים. את הקשר הזוגי עזבתי לאחר שהחליט שלא מתאים לו להקים משפחה וילדים (אנחנו בני 40) ,המשכתי לבד לתרומת זרע וטיפוליפריון וכעת את הטיפול קטעתי לאור בשורת המטפל שהם בהריון תאומים ויידרשו שינויים נוספים והתאמות בטיפול הלכתי לאיבוד, הלב נקרע, הדמעות לא מפסיקות, אני לוקחת משהו להרגעה אבל זה לא זה שוחחתי אתמול עם המטפל שנשמע אדיש וקר ומנוכר להחלטתי לעזוב את הטיפול, נראה לי שגם הוא מבין ששנינו פה לא היינו בסדר, והוא לא ממש מילא את תפקידו כמבוגר האחראי בסיפור קצת הרבה הלכתי לאיבוד האם עדיף להתמודד לבד עם ייסורי הפרידה ועוצמתם עד הכניסה לקשר הטיפולי הבא או שאולי עדיף לעשות בכל זאת סגירה עם המטפל הנוכחי, לאזור כוחות נפשיים ופיזיים תעזרי לי בבקשה קשה לי נורא