טיפול קבוצתי או פרטני?

אני חייל, עם קשיים חברתיים המתבטאים באי יצירת קשר , קשרים חברתיים מעטים, עם דימוי,הערכה ובטחון עצמיים נמוכים ובהיבלעות באירועים חברתיים . לפני הצבא, בגילאים 13-14 טופלתי בתחנה לבריאות הנפש באזור מגוריי בטיפול פרטני, שהיה צולע, עקב חוסר פידבק מהמטפלת, ואח"כ עברתי לקבוצה שהייתה יותר מאכזבת מאחר שדברנו על הכל-רק לא על הבעיות שלנו, וכשכבר הייתי מעלה נושא, הקבוצה הייתה מדברת קצת ומחליפה נושא לנושא סרק(סרטים,טלוויזיה וכו'), ובפגישת הסיום חלק מן המשתתפים הביעו מורת רוח מכך שהעלתי נושאים טיפוליים, המנחות לא נתנו פדבק ובכלל הייתה הרגשה שאין מנחות בקבוצה. עם גיוסי לצבא הותאם פרופיל 64 עקב מאפיינים אינטרוויטים. עקב קשיים בהתאקלמות למקצוע טכני (עקב בעיות במוטוריקה העדינה והגסה) שבעקבותם התפתחו קשיי הסתגלות והביאו להידרדרות באמון באנשים , דבר שגרם לON-OFF במצב הרוח והצריך התערבות קפ"ס , שהוריד פרופיל ל-45 ופסל מקצוע והועברתי לתפקיד מנהלתי, מאז ,המצב פחות או יותר יציב. מזה כעשרה חודשים מטופל אצל אותו קפ"ס בפגישות סדירות אחת לשבוע, בשיטה הפסיכודינמית. הטיפול באופן כללי היה טוב אבל נפסק בתחילת הדרך, בדיוק שכבר היו ניצני הניצנים. כמובן שהפרידה מן המטפל הקודם קשה, ומאז מלווה בעצבנות מרובה יותר מעבר(בעת ולפני הטיפול), ומלווה גם , באופן טבעי בחלימה על המטפל הקודם. הפסיכולוג עזב לפני כשבועיים וחצי , לאחר שבררנו ביחד בזמן הפגישות האחרונות את סוגיית המשך הטיפול, והוחלט לפנות לתחנה לבריאות הנפש בעיר מגוריי, לשאול אם מקבלים חיילים וכו'. לאחר בירורים ,התקבלתי לאינטייק. האינטייק היה מאד מאכזב: א. השיחה הייתה מאד קצרה -כ-20 דק'. ב. המראיינת עוד לא שמעה מי אני ומה אני, וכבר המליצה על טיפול בקבוצה. ג. המראיינת לא הייתה דוברת עברית רהוטה ולכן היה צריך להסביר לה כל דבר, והיא לא התעניינה במה שעבר בילדות או בתק' השירות הצבאי, אלא יותר מהו הקושי (כך שאלה במקור באותה ישירות שהצגתי את זה) ומדוע בכלל פניתי לתחנה כאשר אני חייל. לדעתי , קבוצה הוא לא הפתרון הנכון , מאחר והקבוצה בעבר הייתה מורכבת ממטופלים מכל מיני בעיות ולא דווקא חברתיות, חלקם אף קיבל במקביל שיחות פרטניות. ויש לי הרגשה בניגוד למראיינת שדווקא מאד התלהבה מהרעיון של טיפול בקבוצה כי טענה שרק שם אוכל להתנסות בהתמודדות חברתית ורק שם אוכל להתקדם, הבעתי את התנגדותי, אבל ההרגשה שלי , שקיימת מצוקת מטפלים (אם לא אבחר באפשרות הקבוצתית- אצטרך להמתין 1/2 שנה),וכדי לפתור אותה, התחנה נפטרת ממטופלים ויוצאת ידי חובתה בהפנייתם לטיפול קבוצתי. צריך לזכור כי השירות הציבורי מפוצץ וקורס כיום עקב המצב במדינה, וייתכן כי הקבוצות הללו ברובן הן קבוצות תמיכה למצב הבטחוני. במסגרת הצבאית: תהיה המתנה למטפל[לצורכי טיפול ארוך טווח בלבד!] אחר בין חודש וחצי לארבעה חודשים, אך החישוב שלי, שאם בעוד שנה וחצי אני משתחרר, אז עד שיהיה מטפל ועד שתהיה היכרות מלאה ואח"כ תהליך של חודש-חודשיים פרידה וסיכום, הרי שנותרו מס' חודשים בודדים לטיפול. אני מבולבל ולא יודע מה להחליט, האם אני צודק בחשיבה על קבוצה? ומה יותר הוכיח את עצמו?

שלום גל, קראתי בצער את הקורות אותך בנפתולי שירותי בריאות הנפש בישראל, ועוד יותר, שכאשר כבר מצאת מטפל מתאים, הטיפול היה חייב להסתיים בגלל סיבות שאינן קשורות לטיפול עצמו. אני חושב שאיתרע מזלך להיות פשוט בטיפולים גרועים - זאת, כמובן לפי תיאוריך בלבד ומבלי להכירך, הסתייגות שיש להביא בחשבון תמיד. עברת אבחונים חסרי כל משמעות עבורך. אני חושב שגם אני הייתי מתגלה בהם כבעל מאפיינים אינטרוורטיים, כי זו אישיותי הבסיסית, ועם זאת אני מצליח לדבר עם אנשים אחד על אחד ואף להרצות בפני קבוצות גדולות של סטודנטים. לשאלתך - טיפול קבוצתי יכול להיות בעל חשיבות רבה מאוד עבורך, כתוספת לטיפול פרטני, לאחר שתהייה זמן-מה בטיפול פרטני בלבד לתקופה מסוימת. העובדה שהקבוצה מורכבת מאנשים הסובלים מקשיים שונים לא צריכה להפריע לך, שכן אם כולם היו בעלי "מאפיינים אינרוווטיים", איש לא היה פוצה פה. א-ב-ל לקבוצה אתה צריך להגיע עם מידה מסוימת של גיבוש זהותך וזאת ניתן להשיג בטיפול פרטני, אכן בגישה פסיכודינמית. מעל לכל - אתה צריך להיות בטיפול מתאים. לפי תיאוריך וצורת כתיבתך יש לך בהחלט יכולת להפיק מטיפול כזה תועלת רבה, וזה די נדיר. לאחר מה שעברת בשירות הציבורי - וזה בהחלט לא נדיר, לצערי -אני מציע לך, שבמידה ואתה רק יכול להרשות זאת כלכלית, תפנה לטיפול באופן פרטי, פנה למטפל פרטי שלא יעזוב אותך באמצע הטיפול ושיפנה אותך בשלב מתקדם יותר של הטיפול לקבוצה טיפולית, גם זאת באופן פרטי, בהנחיית איש מקצוע מוסמך. בשורה התחתונה, בעזרת טיפול מתאים, אני אופטימי לגביך. הרבה הצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום גל, קראתי מה שכתבת, והשילוב בין שני פרטים "הקפיץ" את תשומת ליבי. כתבת על קשיים חברתיים, וגם על בעיות במוטוריקה גסה ועדינה. אני רוצה שתדע שקיימת תסמונת נוירולוגית התפתחותית שנקראת "תסמונת של ההמיספרה הימנית" ו/או "ליקויי למידה לא מילוליים"שכוללת בין השאר בעיות מוטוריות וקשיים חברתיים (היא כוללת בנוסף קשיים בתפיסה ויזו-מרחבית- למשל קושי ללמוד דרך להגיע למקומות מסויימים, קושי בהרכבת פאזלים, סוג מסויים של הפרעת קשב (ללא היפראקטיביות) שהוא לאו דווקא חמור, ולעיתים קרובות (אך לא תמיד) ליקוי למידה בחשבון. גם אם קיימת בעיה כזו זה בכלל לא סותר את הצורך בטיפול פסיכולוגי. אבל אם קיימת בעייה לפעמים זה מקל קצת לדעת מה המקור לקשיים. הבעיה ניתנת לאבחון נוירופסיכולוגי ואני יודעת שבארץ מכירים את הבעיה במחלקה לנוירולוגיה של הילד ב"שערי צדק" בירושליים. אני