הפואטיקה של הפרידה

ענבל יקרה מאוד שלי, פרידתך מבכיאה אותי. תופסת אותי לא מוכנה. אך כנראה שיש "מחזור שאיננו פוסק: אנשים ח?ד?לים ביום אחד". זהו טבעם: לעזוב, לנטוש, להינטש, לסגור דלתות, לפתוח אחרות. בכל יום קורות אלפי נטישות בעולם: מישהו נוטש, מישהו קרוב להינטש, מישהו נינטש.... טיפוגרפית הפורום ומילותיו הם נופי חיי בשנה האחרונה: מכאן עצב ותוגה, מכאן חדווה ושמחה, ומכאן רקיעת רגליים, כעס והבנה. זוהי שנה קשה. שנה שהתחילה בפרידה כואבת, בטריקת דלת, באלם, ובקול שלא נשמע ואותו הכתם שנשאר על הקיר. ניסיתי את מזלי בעולם הווירטואלי, חשבתי שבתוך גבולותיו ארגיש יותר בטוחה, אבל הוא הכזיב וגם בו נתקלתי בחוסר יכולת להיות מובנת, למלל את מצוקותיי. ואז, הגעת. היד נשארה קפוצה, מנסה להגן על הגוף השברירי מפני החבטה. ובמקום חבטה, הגיעה הלטיפה. היד נפתחה קמעה, ואט אט חזרה למקומה הרגיל, בצד הגוף, לא עוד מורמת ומתגוננת. ליווית אותי בשנה מאוד קשה. שנה שבה ניסיתי להיקלט בטיפול חדש יחסית. שלא כהרגלי בקודש ניסיתי ללמוד את מלאכת ההתמסרות. הרפיון. רפיון הנפש. באמצעותך למדתי את הבסיס, המבוא. בכל יום היה תרגיל מסוג שונה. אך מי כמוך יודעת שיש עוד הרבה מה ללמוד ואולי לא הגעתי לרמת המתקדמים, אך הדרך שאת סללת עבורי תמיד תהיה לנגד עיני ואמשיך ללכת בה. מצאתי בך בת שיח ראויה ושווה, זו שבאמתחתה מחסן מילים בלתי נדלה, רוח חופשית, קו מחשבה פתוח, קשיבות ולב רחב כנמל גדול לעגון בו את כל הספינות, אלה שנטרפה דעתן, אלה שטבעו בים, סדוקות ורעועות וכל נוסעיהן ברחו ונמלטו על נפשם. אני חושבת שאת מחוננת וברוכה. עבורי היית סוג של מפתח למציאות. מעין מתווכת ביני לבינה כאשר הצלחת לעדן את נוקשות רגשותיי וראייתי אותה. אין ספק שהיית סנגורית בלתי מתפשרת של החיים עצמם. ואני שהצער קנה לו אחיזה במסלול חיי נזקקתי למלווה אחר. בבהירות של אספקלריה הראית לי את הצד האחר. סעדת אותי בצערי. לא אכחד, עוברים עלי ימים מאוד קשים. אני מרגישה שמוטה. כך שפרידתך, שעדיין אינה מעוכלת דיה בקיבת הנפש, תהלום בי ותזעזע בימים העתידים לבוא. ענבל, את היית העדה שלי. חיים ללא עדים הם חיים של פרישות בדלת אמות. עדותך הייתה חשובה לי ועל כך אני מודה. למען האמת, יש אצלי הרגשה שבזאת אנחנו לא נפרדות ונכונים לנו עוד הרבה מפגשים אחרים. לעת עתה, אומר לך תודה על כל מה שהיית עבורי. על הדוגמא ששימשת, על השפה החדשה שלימדת אותי, על היכולת שלך לאגד ולאחד רסיסי מחשבות וגוני רגשות. אינני יודעת אם אמשיך לבקר כאן בלכתך. אני מחזיקה באמונה שאין תחליפים לבני אדם. את היית את. שלך לעולמים, יפעת נ.ב תם ולא נשלם...

הי יפעת, טוב, פואטיקה זו לא מילה.. ריגשת אותי עד מאד. המילים שלך כ"כ נוגעות , חודרות כליות ולב, מגיעות ישר לעמקי הנשמה, כמו המקום שממנו הן יוצאות אצלך. אותו מקום רך שכוסח עד שכוסה, בשכבות על שכבות של הגנות, ואין הגנה יעילה כמו ההתקפה. יפעת, אני שמחה שהצלחנו לראות זו את זו. את ראית אותי מבעד לסטיגמת הפסיכולוגים ואני אותך מבעד להתנגדויות. אני גאה ומאושרת היום על שהתעקשתי עלייך ולא ויתרתי, גם כשנדמה היה לפעמים שזה הדבר הקל ביותר לעשות. אנא, אל תוותרי את על עצמך. אני זוכרת ונוצרת קרוב ללב את שיחתנו הלילית ההיא, עם וולך ורביקוביץ' ושייקספיר.. הרבה אהבה זרמה שם, ועודנה. היית חלק בלתי נפרד מהפורום הזה. את איתגרת אותי ועיצבת אותי וגידלת אותי. אילצת אותי להיות כנה עם עצמי, ישרה מולכן, והייתי חייבת להיות שלמה עם עצמי ולעמוד מאחורי מילותיי. בפחות מזה לא היית בוטחת. הצלחנו לעשות פה משהו ייחודי. הרבה מזה בזכותך, כי עם כל הרצון הטוב שלי, הייתי צריכה פרטנרית. לבד לא הייתי מצליחה. את כבר יודעת שאני מאמינה שזה כך גם בטיפול. אני מאחלת לך חיים. פשוט כך. שלך, ענבל