עצוב

הי ענבל, התשובה שלך ממש ממש העציבה אותי... כתבת את זה כתגובה לדיווח העצמי שלי על תחושותיי לגבי מה אני מייצרת בטיפול, או שזה משהו שאת גם חווה ורואה שאני מייצרת כאן? ולגבי ההומור- זה דפוס עתיק יומין, שגם אני אמביוולנטית לגביו. מצד אחד זה מקל ומשמח כשזה מעורר תגובות חיוביות. מצד שני, זה תמיד נופל על מקום כואב. תדמייני ילדה בת 14 נמצאת במרכז הסלון, על ספה אחת אמא חולה סופנית בסרטן ובספה השנייה אחות נרקומנית בתת משקל...ומה יש לי לעשות...להאכיל ולבדר. ועד היום אני מאכילה ומבדרת את סביבתי. באמת התשובה שלך העציבה אותי. למה רצית להעציב אותי? כי את מאמינה שזה בשליטתי? שאני יכולה לעצור את עצמי יותר? אני מתנחמת בזה שהכל נובע מפרשנות שלי לתחושות שלה, והפרשנות שלי היא לרוב לא נכונה ונובעת משחזורים של העבר.אבל תמיד יש גרעין אמת גם בדלוזיות, לא? ובגלל זה חשוב לי לדעת אם זה מה שאני מייצרת כאן, לתחושתך, כי אם כן אז בטוח שזה מה שאני מייצרת מולה. בא לי למות. אני מרגישה שהרסתי הכל. שתמיד אני הורסת. שאי אפשר לאהוב אותי כמו שאני מולה. אאאאאאאאאווווווווווףףףףףףףףףף...וזה כנראה יהיה בעייתי לעבור מיידית לפרטי. אמרו לי שכמעט אין סיכוי שהתחנה תאשר את זה מטעמים אתיים. באמת בא לי למות. אני לא יודעת מה נכון לעשות- לסיים את הטיפול, להישאר? אני לא יודעת מה נכון לי באמת. מה את חושבת? ולא מדובר כאן על עזיבה מתוך מקום של כעס או רצון לנקום בה, אלא מתוך הבנה שאולי כרגע באמת הטיפול עושה לי יותר רע מטוב. אבל אין מצב שאני מתמודדת עם תהליך של פרידה. אם לסיים, זה לסיים וזהו, בלי תהליכים. ואם אין לך משהו מעודד להגיד זה אומר שגם אותך אני מייאשת? מוכנה לקבל תשובה כנה, זה חשוב לי מאוד לתיקוף המציאות. תודה רבה, דורותי

הי דורותי התשובה הכנה – גם וגם. אני גם חושבת שבמקרה שלך זה לא דלוזיות, להיפך – זו מודעות עצמית מוגברת, שמעצימה את התסכול מכך שיש פער בין רמת ההבנה לבין מה שאת מסוגלת או לא מסוגלת לעשות איתה. לא רציתי להעציב אותך, רק לשקף. לנוכח התגובות של כולן כאן להודעותייך המשעשעות רציתי להגיד שאני רואה שהליצן הזה הוא קצת עצוב. ענבל נ.ב. תציצי בתשובתי לדפי למטה.

תודה על תיקוף המציאות (ותודה גם ללולי). זה ממש חשוב לי כשמתקפים לי אפילו אם זה לא נעים לשמוע. העניין הוא שנגיד שאני יכולה להיות בטיפול פעם בשבוע, לא ליצור קשר בין לבין, להיות נחמדה וטובה ולקבל את כל האמפתיה שבעולם, זה לא מה שאני רוצה. אני מרגישה שאני רוצה להתפרק ושיתפסו אותי. את מבינה למה אני מתכוונת? אני לא מסתפקת בחיבה המאופקת של פעם בשבוע, אני רוצה שיצילו אותי... אני יודעת שיש לי יכולת לייצר המון אמפתיה, עצם זה שאני מקבלת כל כך הרבה שנים טיפול חינם אני חושבת שמעיד על כך. הקטע שאני מייצרת אמפתיה כשאני שומרת על ריחוק, כשאני לא מראה תלות וצורך באחר. וכשאני ככה הצד השני מציע עוד ועוד ואני מסרבת כי זה מפחיד אותי. אבל הפעם אני רוצה משהו שונה, כאילו מה זה רוצה, קורה משהו שונה...אני תלויה ונזקקת ואני כן חושבת שזה נוצר בעקבות מקום שהיא אפשרה לי, בעוד בטיפולים אחרים זה לא קרה ואולי לא היה קורה... אבל אני גם מבינה את הצד שלה, היא בסך הכל רצתה לעשות לי טוב, להיות עבורי, והיא לא ציפתה שזה ייקח אותי למקומות האלו. ועכשיו אני במקום חשוף, כשהתלות על פני השטח, וכאן במקום הזה אני רוצה שהיא תהיה איתי ותאפשר לי (כמו ויניקוט...). את מבינה את הקושי שלי לקחת כמה צעדים אחורה ולחזור להיות מרוחקת ועצמאית? את מבינה את השוני בצרכים שלי כיום? אז מה עושים? נלחמים בצורך דרך שכנוע עצמי שסיפוק הצורך לא יהיה טוב עבורי או שנלחמים בעולם עד שהצורך שלי יסופק? וזה אכן מסתכל...היא גם אומרת לי שיש לי אובר מודעות ואני קולטת אפילו ניואנסים מזעריים שעדיף שלא הייתי קולטת (ועל כך אני חייבת תודה לאחי שלימד אותי שאם אני לא קולטת נכון אני יחטוף מכות או צעקות...). ואני אכן יודעת איזה פרצוף או תנועה לעשות בכל רגע נתון כדי לשמר קשר נעים בצורה הדדית, אני באמת חושבת שאני מעולה בזה... אבל... שוב, הפעם קורה משהו שונה, קיבלתי מקום להתפרק בו, להיות קשובה למה שקורה בתוכי ולהתעלם מהסביבה, מקום שאני מצפה שיכיל אותי גם כשאני לא שותקת כשצריך לשתוק...העניין הוא שאני לא רוצה רק שיכילו אותי (כי את זה היא עושה מצוין) אלא אני רוצה גם שיאהבו אותי וזה אולי יותר קשה... שוב, הפעם אני דורשת ותובענית... אבל זה לא המטרה של טיפול? זה לא חלק מהתהליך? ויניקוט כותב שחלק מהתהליך של "גילוי" העצמי האמיתי ילווה בתלות נוראית ובזעם...וכל הטיפולים הקודמים אכן תקשרו עם העצמי הכוזב שלי... אני מיואשת, אני מרגישה ממש חסרת אונים לנוכח מצבי... אני נלחמת כדי שיהיה לי טוב יותר, אבל המלחמות הן עוד מכשול בדרך להשגת המטרה...בא לי לפרוש מהעולם הזה, לרדת מהרכבת... ליצן החצר אכן עצוב... כאילו אני מרגישה שאו שאני נלחמת או שאני נכנעת ופורשת...כנראה שיש משהו באמצע אבל אני עדיין לא רואה אותו... את מבינה אותי ענבל? את מבינה למה אני מתכוונת? ועכשיו לצד הפרקטי (כדי לא להישאר באנאינטגרציה...) השבוע אני אנסה להיות אחרת בפורום ותגידי לי אם זה עובד, אם זה הופך אותי לפחות מאוסה...טוב? זה חשוב לי. אני יודעת שהצעד להתחיל בו הוא לקצר את ההודעות, אז נגיד שמתחילים מעעעעככככשיו. תודה רבה שאת איתי ושאת מבינה אותי, דורותי

הי ענבל, לא תכננתי לכתוב עוד הודעה היום אבל ממש קשה לי, אני נורא מוצפת וקשה לי להחזיק. מה בעצם אני צריכה לעשות או לא לעשות כדי לא לייצר תחושת מיאוס וכדי לא להרחיק אנשים (טיפוליים) ממני? לקצר את ההודעות, את זה אמרתי. לכתוב פחות? להתייחס יותר למצב הנפשי שלי במנותק מהאחר? כאילו לדרוש פחות? להיות עסוקה יותר בעצמי ובמה שעובר עלי ולא במה נותנים לי או לא? אבל אז יש משהו קצת פאסיב אגרסיב בזה לא? כי אם למשל אני כותבת לה שאני מתוסכלת ומוצפת, זה ברור שזה גם קשור אליה אבל אני לא כותבת את זה...? להיות פחות היסטרית? נראה לי זו הבעיה העיקרית ודווקא כאן יהיה לי הכי קשה לשנות כי אני באמת סוג של היסטרית... באופן ברור עדיף בכלל לא ליצור קשר בין הפגישות, אבל באותה מידה עדיף שאני אהיה בן אדם מאושר...זה לא מצליח... באופן כללי פחות לדרוש? לקבל כל מה שהיא מציעה לי באהבה והכרת תודה? אוף, הכל נשמע לי מזויף ולא אמיתי...ואני לא יכולה להיות לא אמיתית... אז ברצינות תעזרי לי להבין מה מבחינה אופרטיבית אני יכולה וצריכה לשנות בהתנהגות שלי. אפילו רק נקודה או שתיים. ושוב, כנות עושה לי טוב ואני אל נפגעת (אלא אם תכתבי לי שאני דוחה ושום דבר לא יוכל לשנות את זה :) תודה רבה, דורותי הגרסא המשופרת, new adition 2010

היי דורותי, קשה לי לקרוא שאת עצובה. אני רוצה להגיד לך שאת בחורה מדהימה. אני ממש לא מרגישה שאת הליצן כאן. אני חושבת שהכתיבה שלך מקסימה ונוגעת ללב. את מצליחה להעביר את רגשותייך לכתב (כבר כתבתי לך בהזדמנות אחרת שאני מקנאה בך על כך) היכולת להביע את עצמך ולראות את הדברים מזויות שונות. זה לא דבר מובן מאליו. ועוד משהו רציתי להגיד שהנוכחות שלך בפורום מאוד חשובה ומשמעותית. את צליחה להתחבר לרגשות הבנות להיות אמפטית ולעודד כשצריך. וזה משהו מאוד גדול וראוי להערכה כאן ובכלל. יש לך יכולות מדהימות להבין ולראות את האחר אני שמחה שבחרת את מקצוע הטיפול (אם הבנתי נכון..) אני חושבת שהרבה ירוויחו ממך. ולגבי העצבות, אני חושבת שכל מי שנמצא בפורום הזה ובמיוחד הבנות הקבועות, לא נמצא כאן מתוך אושר גדול בחיים אלא מתוך קושי ולכל אחד יש דרך להתמודד. והדרך שלך מקובלת בעניי. אני אפילו מחכה ומתרגשת להודעותייך. אז אני מאחלת לך חיבוק ענק שלא נגמר. להיות מלאה ומאושרת. ומקווה שתמשיכי להיות כאן בפורום. את מקסימה, ניצן

הי ניצן, תודה רבה! זה מעודד ומחזק... באמת כולנו כאן עם אותם סרטים פחות או יותר...את חושבת שיש עוד הרבה כמונו, או שאנחנו היחידות במדינה שככה תלותיות בטיפול שלהן??? אני יודעת שגם כשרצו לעשות מחקר מסודר על אנשים בטיפול ואפילו אחרי טיפול נתקלו בהתנגדויות מסיביות מצד ועדות האתיקה בטענה שאווירת ההעברה עדיין שוררת...אולי יש מיליונים כמונו ואיגוד הפסיכולוגים מנסה להשתיק את התופעה??? שמעתי גם שהם היו קשורים לרצח רבין... טוב, עוקבים אחרי, אני חייבת לזוז, דורותי

הי דורתי עכשיו גם לי קצת עצוב...חבל שלי אין כישורים קומיים. אצלי בדר"כ כדי לא להתמודד עם משהו קשה אני רק מתנתקת.וכאן זה לא ממש יעזור. טוב אבל את צריכה להחליט על מנגנון הגנה אחד בלבד.ולדעתי הומור לוקח בגדול.אז אני מבקשת,לא להתנתק מהמטפלת.אמנם הטיפול לא מושלם (וצר לי לבשר לך,גם אם תשלמי הרבה מאוד כסף ,הוא לא יהיה כזה) זה משהו ממשי ואמיתי שישנו שם עבורך.אסור בשום פנים ואופן להישען רק הפורום.אומנם אפשר גם לקבל כאן חיזוקים,אבל זה ממש לא תחליף,וממש לא יציב. ואני לא טוענת שאין בעיה,ואני מסכימה לגמרי שאת זקוקה כרגע למשהו יותר מחזיק ואינטנסיבי.אבל אם באמת אין אפשרות לשתי פגישות בשבוע,אולי אפשר לקבוע מייל קבוע ביום שלישי,שבו את תכתבי את כל מה שקרה לך מהרגע שיצאת מהפגישה ביום ראשון,עד לשליחת המייל,וביום חמישי שיחת טלפון בשעה קבועה.ככה זה יתן הרגשה של שלוש פעמים בשבוע.ברור שבנוסף תעזרי בפורום כדי לקפץ בשלום בן המפגשים.כמובן שצריך לדבר על זה ושהמטפלת תסכים. עבורי המייל הקבוע ביום חמישי עובד נהדר.היא אפילו כתבה לי שהיא חכתה לו,וחשבה מה לכתוב,והיא שמחה שמה שכתבתי מתאים למחשבות שלה.ממש יצאתי מדושנת מעונג.היא גם חכתה,גם חשבה,גם שמחה,גם ענתה ממש מהר.מה צריך יותר מזה ? ככה אפילו לי אין לי סרטים שאני מעיקה. ובקשר לתרגולת החיבוקים, אז ככה (מזכירה שהנושא חדש גם עבורי): אני שולחת חיבוק,והוא מתחיל כשאת רואה ורוצה לתרגל.אפשר להתחיל רק מהכתפיים ולקרב בהדרגה עד שירגיש מתאים (אני ספורטאית בעברי אז אני לא שברירית).אם זה בסדר מבחינתך אני מעדיפה שהידיים שלי יהיו על הגב שלך,ואת תבחרי מה שמתאים,אפשר להתחיל באוויר ואז להניח.לגבי הראש ,יצא לי בדיוק לתרגל חיבוק עם בעלי,ומאחר שהוא גבוה ממני,בערך כמו שאני גבוהה ממך אז אפשר להעתיק.הייתה שם קצת הטיה של הראש,ואז הנחה על הכתף.לגבי הזמן כמה שיתאים לך,וכשתרגישי שמספיק תשחררי. טוב נראה לי שהצלחתי לענות על כל השאלות.אז יאללה לתרגול. ניסיון ראשון: אני שולחת חיבוק... ביי בנתיים דנה

מתוקה שכמותך, מצחיק להגיד כאן אוהבת וכל מיני כאלה...אבל באמת זה מה שאני מרגישה אלייך ..קצת כאילו אנחנו כאלו אחיות.. אני קוראת את הודעותיך שמשכיבות על הרצפה מצחוק אבל לא רק..כבר אמרתי לך שאני שומעת בהן גם המון כאב, תסכול , חוסר אונים ועוד כל מיני מטעמים.. האמת היא שאני לא כל כך יודעת מה לומר לך..רוצה להוריד ממך מהכאב, עצב שיושב אצלך..רוצה לעשות פפוווווווו ולהעיף מעלייך את ההרגשות הקשות.. כל כך מגיע לך טוב.. כן, יש לך הומור עצמי ברמות.. אבל את לא פוגעת אפילו בזבוב..כל כך רגישה...אני חושבת שזו הסיבה שאת כל כך אהובה כאן בפורום ובטח גם בחיים בחוץ. מרשה לי לחבק אותך ? בבקשה.. את הרי יודעת איזה מחסור יש לי במצרך זה... :) דפי. וואאוו איזה פחד..חתמתי בשמי האמיתי וכמעט שלחתי כך.. נ.ב בחרתי בניק דפי בגלל שהוא מרכיב אותיות של המטפלת שלי ושלי. את רואה איך חיברתי את המטפלת שלי ואותי ליישות אחת ? כן,בדיוק כמו בספר אחד לאחד... :)