עוד יום

שלום ענבל, אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אולי אני אתחיל מזה שיש לי הרגל מסוים , מן התמכרות כזו, לחלימה בהקיץ , אני לא כל כך רוצה להיכנס לפרטים, זה מביך מאוד לדבר על הרגלי החלימה, ועוד בפורום ציבורי. אפילו בטיפול אני לא מדברת על זה. בפגישה הקודמת בכלל בלי קשר למצבי החלימה, (או עם קשר זה לא כ"כ משנה) המטפל הציע בפעם השנייה (במשך השנתיים וחצי) שאספר על הדמויות של חלומותיי בהקיץ, לדעתו המלומדה, אם אני אחשוף ואספר זה יעזור לי לעשות סדר בבלגן הפנימי (ואכן ישנו בלגן). אני רוצה להיות "בסדר" , אבל קשה לי מאוד אולי בלתי אפשרי אפילו לדבר על הדבר או הדמויות, אני לא יכולה לתת לזה שם אפילו. וחוץ מזה זה כאילו להביא אנשים אחרים לטיפול (אחד מהם כבר נמצא שנים על שנים בטיפול, נשמע קצת מגוחך אני יודעת, וישנם די הרבה טיפוסים). זה מרגיש לי חודרני וכפייתי מצידו ממש הצעה מגונה.. אולי הוא פשוט שתלטן או סקרן? וזה לא שיש סיבה מוצדקת לסקרנות. אני פוחדת שילעג לי, (האם מתעורר בך/כם לעג כשאת/ם קוראים את ההודעה הזו?) הוא לא יעשה זאת בפני כמובן כי הוא הרי פסיכולוג... מאז הפגישה האחרונה אני לא כל כך מתפקדת, ויש לי מחשבות שאולי הטיפול הזה הורס לי את החיים ולא ממש עוזר, אולי פשוט נמאס לו ממני (הוא אמר שאני כמו "מעגל סגור" זה די מעליב). זה יצא קצת ארוך,אז סליחה, ותודה על ההקשבה והמקום. שבת שלום.

הי סשה, אם הדמויות האלה, האנשים האלה, הם חלק בלתי נפרד מחייך וממך, הרי שיש להביא גם אותם לטיפול. אחרת, רק חלק ממך עושה טיפול, מה שהופך את הטיפול עצמו לחלקי גם כן.. בברכה,ענבל

אני נורא נורא מתביישת. אני אמות מבושה. ומה רע בטיפול חלקי, מה זה "הכל או לא כלום"?

סשה יקרה, הרגשתי הקלה גדולה לקרוא שאני לא לבד... ;-) גם לי יש כל מיני חבר'ה שאני מדמיינת.. יש אחד בעיקר, ואחרים חלשים יותר שמתעוררים כשהוא דומיננטי מאוד. הדומיננטי שלי תמיד ברקע, תוקפני, ורק לעיתים נדירות ממש נמצא שם במלוא...לא, אף פעם לא במלוא עוזו ליד אנשים.. זה אכן קשה נורא לשתף בחלימה בהקיץ.. זה מעורר חרדה שאולי אני לא נורמלית ואולי יש ש?ם מקצועי ותוית ואולי זה יתפתח לאיזה טירוף יום אחד. הדמיון שלי עובד שעות נוספות, ולפעמים מאוד מביך לדבר עליו. לפעמים זה מרגיש שאלה היו משחקי הילדות שלי.. משחקי תפקידים עם דמויות פנימיות. (אלא שהיום אני לא תמיד מרגישה שהם חלק ממני. יודעת בוודאות שכן, בלי צל של ספק, אבל לא תמיד מרגישה בזה). אני בחרתי לשתף את המטפלת שלי, כי הרגשתי שאם לא תכיר גם אותם (אותו), היא לא תבין אותי באמת. לא תצליח לפרש באופן מדויק הבעות פנים או תחושות פנימיות, שלפעמים נבעו ממאבק פנימי שקרה לידה, אבל לא איתה. זה לא היה קל, ועדיין נמשך. להפגש איתה תקופת מה פעמיים בשבוע הקל על להמשיך בזה. אני הרגשתי דחף מאוד חזק לשתף, אבל זה עניין של הרגשה וסמכי על תחושות הבטן שלך. הרגשתי שאני רוצה להתיר שם מתח נורא גדול. לא לפרום את הדמויות הפנימיות, אבל לרכך אותן קצת. (כי עלה גם פחד לאבד אותן לגמרי..) אוי! סשה! את מריחה את זה? D-: גשם!!! (וקריאות רווחה מהחלונות הסמוכים- איזה יופי! :-) וכדי לחזור לעניין.. :-) היו פגישות רבות שבהן הרגשתי ממש בתווך, איתה, בין חלימה בהקיץ לעירות.. כאילו צללנו שתינו מתחת למים. יש בזה משהו מאוד מקרב, כשהצד השני מצליח להיות עדין.. אני מאוד מכירה את העדר התפקוד בזמן האחרון, עליו את כותבת.. זה כל כך עתיק ואישי ופנימי, שזה יכול לעורר חרדה גדולה ומתישה. אחזיק לך אצבעות שתצליחי לקבל החלטה שתהיה טובה לך ולהרגיש בטוחה איתו. תודה ששיתפת! לילך

הי לילך, תודה על השיתוף והחזקת האצבעות, שמחה שהקלתי עלייך. גם את הקלת עלי, זו הקלה לדעת שאני לא תופעה יוצאת דופן במוזרותה. ( פעם מזמן היה לי נוח לחשוב שאצל כולם זה ככה ופשוט "לא מדברים על זה",ועדין לפעמים אני לא מבינה מה לעזאזל עושים כל האנשים האחרים כל הזמן, מה קורה אצלם?) גם אני כמוך, לפעמים אני חושבת שזה מאוד לא נורמאלי שאני על הקצה, ולפעמים נראה לי שזה בכלל לא נורא אז אני קצת חולמנית... (אני מאוד ""יציבה"" בדעותי ). היה לי מאוד מעניין לקרוא את ההודעה שלך, עשיתי כל מיני השוואות לאיך זה אצלי, אני קצת מתביישת לספר, יש דמיון מסוים, גם אצלי לפעמים אני בעולם של הדמויות שלי ולפעמים הם באות אלי או קצת משתלטות ומשתלטים עלי , באופן פיזי ונפשי אני הופכת להיות מישהו אחר ( זה כנראה יותר נוח לחיות מישהו אחר) וזה אכן דפוס מאוד בסיסי, יש דברים שאני לא יכולה לעשות אלא בתור מישהו אחר, גם זו סיבה נוספת כנראה לפחד או לחשש מחשיפה. האמת היא שאני לא מחליטה שום החלטות, כשאני כבר מחליטה משהו (מי זה שמחליט בכלל?) אני אעשה בד"כ משום מה את ההיפך או משהו אחר, כמו ג'ורג' באחד הפרקים של סיינפלד (אם את מכירה). אבל נראה לי שאני בהחלט מכינה את עצמי לשינוי, הכתיבה הזו, לך ולענבל היא חלק מזה. תודה גדולה גם לך על השיתוף. ובאמת היה כיף הגשם הזה, גם זו הקלה גדולה (-:.

לסשה הי איזה כייף שאני לא לבד. גם אני חולמת בהקיץ ואני לא כל כך משתפת אותה כי היא דמות מרכזית בחלימה שלי ואני מתביישת אני חושבת שאני מאוד נהנת מזה כי זה מביא אותי לעולם טוב יותר לפעמים יש תחושה כמו אחרי לקיחת סמים. מין רוגע כזה, הפחד שלי שזה תופס אותי פתאום בנהיגה ואז אני מרגישה שאני קצת לא בשליטה. חנה

הי חנה, זה ישמע לך כמו איזה תשדיר בטיחות, אבל בכל זאת, כדאי מאוד להיזהר בזמן הנהיגה, ההצעה שלי היא לנסות להיות בנוכחות כשאת נוהגת, או הולכת ברחוב. ולרחף קצת כשאת במקום בטוח, בבית במיטה, אפשר גם בסופר אם לא ממהרים. ביי סשה

אז אני לא לבד בחלומות? איזה הקלה... גם אני חולמת בהקיץ בעיקר עליה, אני לא ממש קוראת לזה ככה בחלום אבל היא בעיקר מתפקדת כאמא שלי, ובחלום הצרכים שלי לא מתאימים לגיל שלי אלא לילד קטן כל פעם בתקופת ילדות אחרת, בחלקם אני משחזרת דברים אמיתיים שקרו לי עם התגובה שלה במקום התגובות החרדתיות שבדרך כלל קיבלתי או דברים בדיוניים לגמרי. מה שהיא עושה איתי בחלום זה בעצם מה שאני עושה עם הילדים שלי עכשיו: הרבה חיבוקי תדלוק, חיבוקי כח, נשיקות שמעבירות כאבים, פטפוטים על היום שעבר לפני השינה ונשיקת לילה טוב. ועכשיו שאלה אלייך ענבל: מה אני עושה כדי שלילדים יהיה מספיק מזה כדי שהם לא ירגישו כזה חסר ונזקקות בבגרות? איך אני מתקנת עם הילדים שלי? ואולי זה לא עניין נרכש אלא יותר גנטי ואת הגנים כבר העברתי להם ואין מזה מנוס? אני מניחה שדבר ראשון צריך להניח לחרדה.. יום טוב

אני מקווה שענבל תענה לך תשובה ממקום יותר מקצועי... לי נראה שאת עושה תיקון לעצמך בעזרת הפנמת הדמות של המטפלת, את ממש יוצרת לעצמך ילדות חדשה במובן של ההתפתחות הרגשית ומילוי הצרכים הרגשיים, וזה נפלא מבחינתך. נראה לי שכשאמא חשה מטופלת ומוחזקת ממש מבפנים, היא יכולה להעביר את זה הלאה לילדים. זה לא כל כך עניין של בחירה, להניח לחרדה, אבל עצם המודעות והעלאת החרדה אל מעל לפני השטח והדיבור הגלוי יכולים למנוע לדעתי את העברת החרדות לילדים. (אצלי אין קשר ביני לבין מי שאני חולמת עליו, זה מנותק ממני, אפילו הדמות של המטפל לא ממש קשורה אלי יש לו חיים נפרדים,זו כנראה הפרעה נפשית , להגנתי אני יכולה לומר, שהורי לא הותירו לי כל ברירה אלא להיות כמו שאני, אלא שכיום אין לזה הצדקה ממשית, אני לא ילדה קטנה ולא חסרת אונים, וזה מאוד מקשה עלי להיות אמא טובה). אני מאחלת לכולנו שנהיה אמהות טובות דיינו לילדים שלנו וגם לנו עצמנו.