אוווווףףף

אין לי כוח יותר לאבא שלי.הוא פשוט בלתי נסבל. מה שלא עושים,כמה שלא מנסים,כלום לא מספיק טוב.שוב פעם אני אשמה. כל כך הרבה שנים סבלתי מהטרור שלו,גם מילולי וגם פיזי,ולקח לי המון זמן להתנתק,ולהקיף את עצמי במין בועה.שנים לא דיברתי איתו למרות שגרנו באותו בית.אף פעם הוא לא היה אבא בשבילי.נכון הוא תמיד התנדב להסיע אותי לכל מיני מקומות ולא משנה באיזה שעה,אבל חוץ מזה לא הייתה לו שום תרומה לחיים שלי,רק נזקים הוא עשה. הוא פגע בי בתקופות הכי קשות בחיים שלי,שהייתי חולה וחלשה. ותמיד תמיד אני הייתי האשמה,תמיד אני הילדה החוצפנית שמתגרה בו.כל מענה לא מספיק מהיר או במקרה לא מספיק מדוייק,ישר הוביל להתפוצצות.גם אם במקרה עניתי אבל הוא לא שמע,או בטעות זה היה קצת בקול רם מידי כדי שהוא ישמע. אף פעם הוא לא הכיל כלום,תמיד הוא המסכן שנגרם לו עוול. ועכשיו הוא באמת מסכן ,הוא לבד.אז למה עכשיו לעזאזל אני אמורה לדאוג לו? מכל הכיוונים אני אני שומעת ביקורת בלתי פוסקת,גם מאחיות שלי וגם מחברות.אני מנסה ,באמת.אבל אני לא מסוגלת. זה לא חוקי לא לאהוב אבא ? אסור שזה יקרה ? גם ככה מספיק קשה לי עם עצמי,גם אני אבדתי אמא,למה לי אסור להיות קצת מסכנה,למה לי לא צריך לדאוג ? אתמול הייתה לו יום הולדת.סידרתי שניפגש אצל אמא של בעלי מעבר לכביש.קניתי עוגה ,הזמנתי פיצות ושתיה,חתכנו פירות,היה נחמד. וכמובן היו טענות.הוא אמר שיש לו מספיק כסף והוא יכול לקנות לבד עוגה,ולמה אף אחד לא טרח להכין בשבילו. הבן אדם חי בסרט.הוא לא רואה ממטר אף אחד.רק הוא קיים.אני ממש כועסת על עצמי שהתאמצתי בכלל.למה לא הוא זה שמת ? אין לי כוח יותר. דנה

הי דנה את מבטאת רגשות קשים מאד כלפי אבא, מובנים לאור החוויה שלך אותו מילדות. מותר לך להרגיש כך וזה טוב שאת מצליחה לבטא את זה. נסי לזכור שגם הוא באבל, ואבל זה לא רק עצב, זה גם הרבה כעס, תסכול, חוסר אונים וכו' וכו'. כל אחד מבני המשפחה מוציא בוודאי את התסכול שלו על השני, וגם הסיר לחץ הזה של השבעה והצורך להיות ביחד כפוי, כמו גם הצורך לחגוג יומולדת שקשה באמת לשמוח בה.. פשוט פיאסקו. יש לך אישור ממני גם לא לאהוב אותו וגם להתמסכן כאוות נפשך. מאחלת לך, בעיקר, הרבה הרבה סבלנות. ייקח זמן לעניינים להתייצב על סטטוס קוו מסויים. בינתיים זה ככה וככה.. ענבל

הי ענבל התשובה שלך גרמה לי לחשוב לא מעט על מה שקורה אצלנו במשפחה. בהחלט הופר הסטטוס קוו,ועכשיו יש תחושה שיש מלחמה בכל החזיתות. והאמת ממש אין לי כוח לזה,אז קיבלתי את עצתך והתמסכנתי קצת, דווקא היה מישהו קרוב ששם לב. וכעס,תסכול וחוסר אונים זה באמת לתאר את אבא שלי בשלוש מילים, הבעיה שזה ככה כבר עשרים שנה. כנראה שלילדה עם הפרעת קשב זה קצת הרבה זמן להיות סבלנית. בכל מקרה תודה שמתאפשר לבטא כאן מגוון רחב של רגשות, ימים לא פשוטים בכלל,ועוד המטפלת יוצאת לחופש בקרוב. שבוע טוב דנה