איזה באסה

אוף איזה יום נורא.סוף סוף הצלחנו להביא את אמא שלי לאשפוז בבית חולים.זה פשוט לא יאומן אף אחד לא רוצה להתעסק עם מטופל במצב כזה.מצד אחד הרופאה טוענת בתוקף שצריך לקחת לבית חולים ומצד שני שם הם מתנהגים כאילו אנחנו מאשפזים אותה בכפיה, ולא מבינים למה לא נותנים לה למות בשקט בבית בלי לבלבל להם בשכל,והבעיה שאף אחד לא מוכן להגיד את זה,הם רוצים שנבין לבד. אני מבינה, ואפילו מוכנה לשחרר,אבל אבא שלי ואחותי לא מוכנים לוותר.אני מבינה למה, אחותי טסה מחר לטיול בר מצווה עם כל המשפחה לחודש לארה"ב,זה כמובן תוכנן מזמן,ואבא שלי אף פעם לא יכל להכיל כלום,אז בטח שעכשיו זה לא מתאים להתחיל,ואמא שלי, טוב לא יודעת אם אפשר לקרוא לה כבר ככה.שם יותר מתאים זה הזקנה המרירה והמתוסכלת שהשתלטה על שאריות הגוף שהסרטן עוד השאיר בנתיים,היא כבר לא יודעת מה היא רוצה,היא כבר לא יכולה יותר, רע לה מאוד,ובאופן לא מודע היא דואגת שגם לנו יהיה רע כמוה.ולפחות איתי היא מצליחה לא רע בכלל, אבל משום מה היא לא באמת מוכנה לוותר. איזה חוסר אונים, איזה יאוש,מה עושים שלא יכולים להכיל יותר ואין אפשרות לקחת צעד אחורה.אני לא יודעת איך אני גוררת את עצמי לשם מחר,אני אפילו לא מסוגלת להסתכל לכיוון שלה.וזה מה שמגיע לה? אחרי כל השנים שהיא הייתה בשבילי גם אמא וגם אבא. כבר הייתי קצת יותר אופטימית,בשבוע האחרון הצלחתי לסגור עם עצמי כל מיני דברים שנשארו פתוחים מהעבר.הרגשתי מוכנה לשיחת פרידה,ידעתי בדיוק על מה אני כבר לא כועסת ,על מה עדיין כן,ולמה יש משהו שלא סיפרתי בעבר והודחק הרבה זמן, ולמה עדיין אני בוחרת לא לספר. והיום האיום הזה פשוט החריב הכל,אני שוב לא יודעת כלום. אני רוצה שהכל יגמר וגם מאוד מאוד מקווה שלא... דנה

הי דנה זה מצב מאד מסובך, וקשה - אובייקטיבית. העומס בבתי החולים הוא רב, ויכול להיות שזה מה שאת חווה מהמטפלים שם. טוב שלקחתם אותה, טוב שהסכימה, אפשר להבין שהיא חוששת וגם את המירמור (שבוודאי קשה לעמוד מולו).. ואת - בעיקר צריכה לשמור על עצמך. זה מקום שואב מאד, אנא היזהרי ממנו. בכאב, ענבל

לצערי המצב כל כך מוכר לי...אני לא יודעת בת כמה אימך, אבל יש את ההוספיס בתל השומר, שם הם מקבלים טיפול מסור ואוהב בזמן שהם מסוממים כל היום ממורפיום. אני חולקת על ענבל, אל תשמרי על עצמך, או בעצם אי השמירה על עצמך בתקופה הזו, משמעה שמירה על עצמך לטווח הרחוק. אני ניסיתי לשמור על עצמי כשאימי גססה, וכשאני מתכוונת לשמור על עצמי, אני מתכוונת ללהמשיך ללמוד, לנהל חיי חברה ולא ליסוע כל יום לבי"ח. בעצם זה לא כל כך היה בשליטתי, לא היה מי שיסיע אותי. ועד היום 12 שנה אחרי אני אכולת אשמה. ואין דבר יותר נוראי מהאשמה. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי מקריבה הכל כדי להיות איתה ברגעיה האחרונים. והמרמור- תוצר בלתי נמנע של המחלה. גם לי היה קשה לראות בדמות של אותה שנה את אמי. מאחלת לך כל טוב, ובעצם אין לי כל כך מה לאחל לך, כי אין משהו שיכול להיות או להיראות כחיובי עכשיו. מאחלת לך שתעברי את זה. דורותי

ענבל ודורתי יקרות ממש תודה שבאתן,היה ממש יום מתסכל אתמול,והיום קצת פחות. מסתבר שחלק מההרגשה הרעה הייתה קשורה לזה שגם הייתי חולה . טוב לפחות היה לי תירוץ טוב לא לבוא היום לבית חולים. אני חושבת ששתיכן צודקות,אני לא יכולה באמת לא להיות שם,אבל כדאי שאני אשתדל לא להיפגע כל כך.אני מרגישה שדווקא בגלל הטיפול,אני חשופה יותר רגשית,ויותר קשה לי להתעלם ולהתייחס לדברים באופן שכלי. ואולי בכל זאת יש עוד קצת זמן,נראה שאמא שלי גם מיובשת ולא רק בקריסה.אז יכול להיות שהמצב קצת פחות חמור ממה שחשבנו.ועכשיו מדברים על לתת לה אולי סטרואידים שיחזיקו אותה עוד איזה חודש. לא יודעת אם זה בכלל הוגן לעשות לה את זה,רק להאריך עוד את הסבל שלה.טוב אבל לא שאלו אותי... ולילך החיבוק שלך הגיע בול בזמן, לפעמים בעיות טכניות הן גם יתרון... דנה  

דנה יקרה, הגבתי גם למטה אבל אולי העץ כבר רחוק מדיי כדי להבחין.. אני נורא מצטערת לשמוע על ההדרדרות במצב. באמת. זו סיטואציה כל כך לא פשוטה.. ועוד יותר לאנשים רגישים.. שערים כל כך לכל הניואנסים והדקויות של כל אחד מבני הבית ואיפה הוא נמצא. וזה כל כך מובן להרגיש את סערת הרגשות הזו שאת מרגישה; את הכאב ואת ה"אין לי כוח" ואת האשמה, ואת ההקלה על כמה רגעי חסד שזכית להם, ואת הדאגה ואת האדישות ואת הרצון לשחרר, ואת הפחד הנוראי משחרור כזה, ושוב האשמה.. אוף.. כמה זה קשה! ועוד יותר כשרגשות סותרים מתחלפים במהירות בלתי ניתנת לעיכול.. מקטעים, לכאורה לא קשורים, ואיך מתכללים את הכל למסה אחת שמאפשרת לעשות קצת סדר ושקט לעצמך? או סדר ושקט לאהובייך? הלוואי והיו לי עצות טובות.. אולי יש פסיכולוג רפואי באזור שיוכל קצת לעזור..? לתווך ולספוג, אולי, חלק מהבלאגן הזה. אני מאוד מקווה שאת בסדר, עד כמה שאפשר.. תכתבי קצת יותר? (מה שלומך היום, למשל?) חיבוק, לילך

דנה יקרה וטובה, כל-כך לא קל, כל-כך כואב... איתך בשקט של להרגיש, (מטופלת)

לילך ומטופלת יקרות נחמד ככה לכתוב לשתיכן ביחד,זה מתחבר ממש טוב. בכל מקרה מה שרציתי להגיד זה ממש תודה שבאתן,ולמרות הודעה שלי די מבולבלת שבאמת כמעט אין מה להגיד,הצלחתן בכל זאת למצוא מילים ולגעת,זה לא דבר פשוט בכלל,ואני מעריכה מאוד. ומטופלת יקרה ,איזה משפט,את לא יודעת כמה הוא נכון עבורי,איך ממש לא מזמן הוא נאמר בטיפול שלי ופעם ראשונה באמת הצלחתי להיות ולשמוע את השקט הזה במובן חיובי ואז כמובן זה מאוד מאוד מרגיש.שכנים ממש טובים יש כאן... ולילך יקירתי כנראה שאין דבר כזה עץ רחוק מידי,לפחות עבורי. ורציתי להגיד לך שיש לך דווקא עצות לא רעות בכלל,חזרתי לא מזמן מהפסיכולוג הרפואי.סתם זו הפסיכולוגית שלי היא דווקא פסיכולוגית קלינית,אבל היא עובדת בבית חולים במחלקה ההיא,ושם גם נפגשנו.לקח לי קצת זמן להפסיק להתייחס אליה כפסיכולוגית לענייני סרטן,ואז לפעמים היה לי קשה לחזור.טוב היום הייתי צריכה אותה גם וגם ומזל שלא הייתה פגישה אחרי אז גם קיבלתי מספיק מכל חלק.איזה מזל שהפעם המשבר עם אמא תופס אותנו הרבה אחרי המשבר איתה,ואיך זה כל כך אחרת לא להרגיש לבד. ושלומי היום יותר טוב.לא הייתי בבית חולים,ירד לי סוף סוף החום,אז מחר מגיעה המשמרת שלי,ולמרות שלא אמרו לנו במפורש הבדיקות יצאו לא משהו.כנראה זה לא כל כך התייבשות,מחר ינסו לשלול תרוץ אחר,ונראה לי שאחרי זה כבר אי אפשר יהיה להדחיק יותר.בתקווה שיעבור בשלום. אז לילה טוב ושוב המון המון תודה דנה