מלכודת זבובים

שוב שלום ענבל בהמשך לדיוננו הקודם על 'צביונו של פורום אינטרנטי' וכו'... חשבתי לעצמי מחשבה (וטוב שאני עדיין מסוגלת לחשוב בכלל) עגומה נוספת (זה סוג המחשבות שאני בד"כ נוטה לחשוב). אם אנחנו מדברים על תחזוקה מתמדת של גולשים ולא רק מענה חד פעמי- אני לא יכולה שלא לחשוב על הפיתוי הזמין הזה של האור ליאוש כ"כ תהומי. ואני חושבת שבאור הזה יש משהו מאוד מפתה להשאר ותחושה שהאור הזה אולי יצליח באמת להיות משהו שנספג פנימה ומאפיל באמת על האופל החיצוני שבחיים. יש המון תקווה במענה מיידי ברעב הזה להראות במקומות בהן לא נראנו קודם. בתחושה שההצלה הזו אולי תחולל מפנה משמעותי. ובתוך התחושות האלה יש בתחילה תחושת אופוריה גדולה שהנה פה נמצאה הגאולה או המסדרון להתחלתה והתגובות התומכות של הגולשים האחרים יכולות באמת נורא לשמח ולתת תחושה כי השינוי הגדול אכן עומד להתחיל. פנינו אל האנושות. אבל הרצף הזה אף פעם לא יכול להשאר כפי שהנו, לאט לאט חלה נסיגה, בתגובת המנהל או בתגובות האחרים, חלה איזו הצטמצמות ואז התחלה של כינון של שגרה שיש בה פחות התלהבות מאשר בתחילה ואולי גם אכזבה שלא ניתנת באמת לעיבוד. אבל בכל זאת נשארים. אולי מתוך איזה צורך לשחזר את אותה אינטנסיביות התחלתית ואולי מתוך איזה תלות והתמכרות- שלדעתי שורת במידה זו או אחרת על רוב הגולשים בפורומים אלה. הסיפוק המיידי מרגיע אבל האפקטיביות שלו לטווח הארוך מוגבלת מאוד. אני מרגישה שמהרגע שנלכדנו במלכודת הזו קשה להשתחרר ממנה לא משום שהיא מסייעת בהכרח- אלא משום שהיא הפכה לחלק מהשגרה. היא הפכה לסוג של שיעבוד לא רצוני לאיזה השתייכות שהיא לא באמת השתייכות. לעזרה שהיא לא באמת עזרה. עד כדי ויתור על עזרה שיכולה היתה להיות מושגת בצורה אפקטיבית יותר במקומות אחרים. ואני יודעת שדבריי נשמעים קשים ואולי אפילו כפויי טובה- אבל אני יכולה לדבר מנסיון עבר של לפני כמה וכמה שנים שהרגשתי שאני נשאבת אל משהו שלא מביא לי באמת נחמה אלא אשליה של נחמה ואחרי תקופת שימוש נכבדה החלטתי להמנע מכך לחלוטין. זה חסם לי באופן חד משמעי את הקשר האמיתי לעולם והכניס בסופו של דבר לחיי יותר ריקנות מאשר תוכן משמעותי. ומה אני עושה פה עדיין? אולי מוכנה להתערב בדיונים יותר הגותיים על הנושא אבל לא לצפות לקבל מענה רגשי לקשיי. משום שזה שוב יהיה איזה ניחוש שלא יכול להיות אף פעם מבוסס וגם אסור לו להיות כזה. זה סוג של חלקיק שיכול להיות מאוד משמעותי אם תעשה איתו משהו בעולם החיצוני אבל לא אם תכין ממנו אוסף ומאגר של חלקיקים בלתי שמישים. כולנו נמשכים לאור אבל יש אור שממכר וצריך מאוד להזהר. זה יכול להשפיע על חיים שלמים בלי שאנחנו שמים אפילו לב לכך. חשוב להזהר לא להפוך למשתמש 'כבד' ואפשר להגיע לזה בקלות. הפורום לא פותר את הבעיות הקשות הקיומיות שרובנו חולקים אותן, הוא סוג של אקמול מרגיע, ואז צריך שוב ושוב ושוב ולהעלות את המינון. יש בזה משהו אפילו עצוב על גבול הטרגי. ומהו שימוש יעיל. בטוח שיש המצליחים להפיק את המיטב. אבל תמיד מחכה שם למטה אופציית ההתמכרות ההשאבות הלא רצונית מבלי באמת יכולת לווסת את זה. שוב סליחה על הפקפוק אולי מתוך הערכה רבה לעבודה החשובה שנעשית אבל אני חשה צורך לדווח על חווית העבר כזבוב שחיפש אור ונלכד במלכודת. עכשיו אני מחוצה לה. אני מקווה. מקווה מאוד גם שלא אשוב. תודה.

אני כל כך מסכימה איתך - ה"אור" הזה אינו אלא אשליה. הרי כולנו חולקים תכונות אנושיות ואיך אדם יכול לעזור לאדם אחר מול חוויות אבסורד קיומיות? אני מסכימה איתך שטיפול אינו אלא מלכודת שצריך להיזהר ממנה מאוד. אני נאבקת כרגע למצוא לי דרך החוצה - טיפול כבית כלא הוא הדימוי שאני מוצאת לעצמי בתקופה זו. איך משתחררים משבי הטיפול, מהאשליה המסוכנת, מ"האופיום" הזה?

בדיוק הפוך למה שהצהרתי פה לא להכנס שוב אני נכנסת אולי כדי להגיד לך שאם את שנים מסתובבת בהרגשה הזו שהחפירה לא הועילה ואפילו הזיקה למה שלא תנסי CBT או שניסית כבר- פשוט לסגור את הפצעים ולא לפתוח אותם- למצוא דרך לנהל טוב יותר את החיים במקום לחקור את ההיסטוריה? אני אומרת את זה כי בניגוד למה שחושבים CBT הוא טיפול שיכול להיות אפילו מאוד עמוק ועוצמתי ורגשי כי יש בו חשיפה מצז אחד ולימוד של טכניקות להתמודד עם ההשלכות של החשיפה. אני חלילה לא מזלזלת בכל מה שעברת בחיים ובצורך לעבד אבל לדעתי פשוט צריך לפעמים לעזוב את הכל להניח בצד ולהתמקד בכוחות. את אומרת את זה בעצמך לא מעט. אני מסכימה אתך שיש משהו דטרמיניסטי מדי בטיפול דינמי- ודווקא לאנשים עם רמת נואשות גבוהה. דטרמיניסטי במובן זה שלהחשף ליותר מדי רבדים ואינפורמציה רגשית בלי יכולת להכיל אותם ולהמשיך לשמור על תפקוד שפוי בעולם ה'אמיתי'. זה סוג של פרדוכס- אבל גם לדעתי המיתוס הזה של פתיחה ותיקון לא תמיד עובד ואת נשמעת לי מספיק מפוקחת לדעת מה מתאים לך. אולי את ההזקקות הגדולה שלך לקשר ואת האנרגיות הגדולות שאת משקיעה בכך תמירי במקום במעבדה אל מול המציאות הממשית? בחיפוש אחר חברה וזוגיות? אולי הטיפול הוא סוג של תחליף במקום באמת להחשף לחוויה של החיים של הציפיות והאכזבה? סתם מחשבות, ואני מתנצלת מראש אם זה נראה לך חסר משמעות או בנאלי. אבל לדעתי צריך להגיע לטיפול דינמי עם איזה שהם כוחות אחרת הטיפול יכול להיות הרסני ופוגע כי כמות התסכול בטיפול כזה היא גדולה גם בגלל העדר המובנות ולדעתי מציעים את הטיפול הזה יותר מדי מהר לאנשים בלי לחשוב מה ההשלכות של זה בעתיד- וזה בעיקר קשור להעדר של מומחיות בשיטות מקבילות. כלומר זה מה יש וזה מה שאני יודע כמטפל. ואולי אחרי איזה תהליך של התיצבות אפשר לחזור לתהליך דינמי כשמחוזקים יותר.

הי, גם אני חושבת שיש לעשות בפורום כשלנו שימוש נבון, שעליו להיות חלק ממכלול אינטראקציות עם אנשים ובני משפחה, להיות נוסף לטיפול אם יש צורך ולא במקומו. סכנת ההתמכרות היא אכן גדולה, ועימה האשליה וה'סבילות' לאפקט התגובה בפורום.. כמו בכל התמכרות, הבעיה בעיני היא בעיקר באופן השימוש והצריכה של 'החומר', ולא תמיד ב'חומר' עצמו.. כדי לא לחזור שוב על הפתגם עם התינוק והאמבטיה אסיים כאן. בברכה, ענבל