טיפול ב/תלות בטיפול
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
היי ענבל , שוב אני ...מותר?! איך נפטרים מהתלות /אובססיה/ התמכרות או איך שזה לא נקרא, אני לא חושבת שיש איזה שניה ביום (וזה לא משנה אם אני בעבודה, עם חברים או סתם לבד) שאני לא מרגישה שאני צריכה אותה, (שאני צריכה לדבר איתה או אפילו רק שתיהיה נוכחת) וזה ממש קשה להתמודד עם זה שרוב הזמן היא לא שם. ואז שמגיע "הרגע הגדול" של הפגישה וזה רחוק מלהיות אידיאלי כמו שחיכיתי הכל לא מסתדר הרבה חוסר תקשורת וחוסר הבנה(המון תיסכול) ... ואח"כ אני שוב לא יכולה לסבול את כל הרגעים בלעדיה ושוב כל כך מחכה.. את חושבת שאפשר להתגבר על ההרגשה הזאת ושיום אחד אני אוכל לחיות בלעדיה או לפחות בלי התלות? למה זה קורה לי בכזו עוצמה?
הי מ.מ. אהבתי את כותרת הודעתך.. יש בה דיוק מופלא לתיאור המצב שבו את מצויה. אני חושבת שהפתרון מצוי אולי באותה מילה מופשטת - הפנמה. נסי להעלות דמותה במוחך ברגעים שבהם את זקוקה לה, לחשוב מה היא היתה אומרת, מה היא היתה שואלת, מה היתה יכולה לומר שיעודד או ירגיע.. נסי להיתמך בדמותה המופנמת אצלך, אולי זה יפחית את הצורך בנוכחותה הממשית. להתראות בינתיים, ענבל
היי ענבל, הדמות שלה מופנמת אצלי מאוד :) אבל זאת כנראה דמות אחרת מזאת האמיתית כי אני "והדמות המופנמת" מסתדרות מצויין ומחכות לשתף גם אותה ,הבעיה שדווקא במפגשים אחרי כל הציפייה יש אכזבה כי הדמות האמיתית בד"כ אומרת לי את המילים (והשאלות)הכי לא נכונות ולא מבינות (ואז אני גם פחות מצליחה לשתף) למרות שברור לי שגם "הדמות האמיתית" יש כוונות טובות. אבל "ההתמכרות" הזאת זה רגש שמשתלט (כמו הרבה רגשות לא רצויים אחרים) שאני לא מצליחה להילחם בהם. תודה על הנוכחות הוירטואלית הממשית שלך כאן :)
מנהל פורום פסיכותרפיה
