סחופת עצבות

הי, סליחה שלאחרונה אני כותבת כל יום כמעט.. אמא של חברתי הטובה ביותר בבי"ח במצב קשה. אני חושבת עליה ועל אימה מהרגע שאני מתעוררת ועד שאני הולכת לישון. בתי חולים באופן כללי, אני חושבת, מכבידים עליי מאוד-מאוד, מאז לפני כמה שנים שאז אמא שלי אושפזה (סרטן). הייתי בטוחה שהיא תמות והפחד הזה ומראות ביה"ל חזרו להציף לי את הראש. לאמא שלי חזר הסרטן לא מזמן, עם סוג של פרוגנוזה מאוד מאיימת. כשהסתגלתי קצת לידיעה הזו, אמה של חברתי נדרסה. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר אאוט ועצובה עם הזמן.. זה כבר ממש כבד בימים האחרונים. אתמול הברזתי מהעבודה והיום הלכתי אבל היה לי קשה מאוד ופה ושם בכיתי קצת באמצע היום. לפעמים זה עצב כבד נורא ולפעמים זה תסכול שמשתולל בתוכי ובא לי לצעוק ולשבור הכל סביבי בתחושה קשה שזה לא הוגן ולמה זה קרה לאמא שלה ולה. אין לי הרבה איך לעזור לה.. אני מרפה כשהיא נשמעת עמוסה, הכנתי לה אוכל שיהיה בבית (אבל לא נפגשנו אז הוא נשאר אצלי), אני שולחת אסמסים כמה פעמים ביום וכשהיא מרגישה שהיא יכולה, בדר"כ אחת ליום, היא מתקשרת. כל טלפון עשוי להיות כזה שמודיע הודעה נוראית, וכל פעם שחולף הרבה זמן מאז התקשרה לאחרונה אני מתלבטת אם אולי כבר קרה הנורא מכל והיא פשוט לא מוצאת כוחות לספר. היא קובעת איתי כל יום משהו, אבל כבר כמה פעמים מבטלת ברגע האחרון. אני מבינה ובאמת לא כועסת, אבל כל כך הרבה מתח וציפייה מתנקזים מבחינתי לזמן בו היא אומרת שניפגש, שכשזה מתבטל אני מתרסקת קצת. היום גם סירבה לקבל את מה שבישלתי לה וגם זה כואב מאוד.. כי זה המעט שיכולתי לעשות, וחשבתי עליה ובאהבה ודאגה הכנתי. אני לא מתלוננת, אני באמת רוצה לעזור במה שאפשר ומבינה כשאי אפשר, אבל לא יודעת מה לעשות עם עצמי. מרגישה שהמקרה הזה קשה וכואב לי מאוד ושאין לי עם מי לדבר על מה זה עושה לי.. וכיוון שאני לא שם, לא רואה את האם, ומשותפת בחלק קטן מהפרטים בלבד ביחס למצבה, החרדה שלי מטפסת על הקירות פחות או יותר. כל יום כשהיא מתקשרת אני עונה לה יותר ויותר עצובה והיא שומעת את זה ואני יודעת שזה גרוע, שזה שירות רע שאני עושה לה, שגם במעט שאני יכולה לעזור אני לא עוזרת ושבסוף אולי תפחד להיפגש איתי ולא ניפגש. ואז אני קורסת עוד קצת. עייפים לי השרירים בגוף, לא ממשהו שאני חושבת שעשיתי.. הכל רועד קצת ומתעייף בקלות. לא יודעת... אין פה שאלה, סתם אין לי עם מי לדבר.. לילה טוב, לילך

שלום לילך, הצטערתי לשמוע על אמך ועל אמה של חברתך. זה בוודאי כאב כפול (וחרדה כפולה) צירוף המקרים הזה. קשה לך להיות חזקה בשבילה כשאת עצמך מרגישה חלשה. חוסר האונים באמת גדול וכל שנותר הוא רק לחבק ולתמוך. כך מנסה גם אני לעשות כאן, עבורך... ענבל

היי לילך אני ממש מצטערת שהשארתי אותך לבד שם למטה ביום כל כך כבד. פשוט עברו עלי כמה ימים עמוסים,ורק כשנכנסתי לפורום ביום שישי ראיתי את שתי ההודעות שלך ואת הודעת השבת שלום והבנתי שהשערים כבר נסגרו זמנית לפני שהספקתי להגיב. האמת אני מאוד שמחתי לראות אותך שוב,רק ממש חבל שזה בנסיבות כל כך עצובות וקשות. מבחינתי המתנה וחוסר וודאות זה סיטואציה פשוט בלתי נסבלת,אני אפילו מעדיפה שיודיעו לי כבר בשורות רעות רק שיהיה משהו וודאי שאפשר לנסות לעכל אותו. אני ממש מבינה את הקושי העצום עבורך, גם אמא של חברה טובה וגם מה שקורה אצלך זה עומס אדיר. לדעתי זה דווקא טוב שלקחת יום חופש,די אנחנו כבר לא בצבא שצריך חום כדי לקבל גימלים,לפעמים חשוב לעצור ולעשות הפסקה גם אם אין אחת כזו באופן רשמי. לפני כמה שבועות נפטר בפתאומיות שכן שגר בבניין של ההורים שלי.אני בכלל לא יכולה לתאר את התחושה האיומה שהרגשתי כשראיתי את מודעת האבל.הרבה מעבר למה שהייתי מצפה. ממש הרגשתי ודמיינתי את מה שיקרה בקרוב אצלנו,לקח לי לא מעט זמן להתאושש,ולהפנים שזה עוד לא הדבר האמיתי.אין מה לעשות זה דורך במקום רגיש וזה קשה עוד הרבה יותר. בנוסף ,כפי שאת בטח יודעת בעצמך,לתמוך בחברה בשעת משבר כזה רציני זו משימה ממש קשה. לפעמים באמת אין כח לכלום ולפעמים אפילו בא קצת להתאוורר ולדבר על נושאים אחרים, ולפעמים באמת אין שום דבר חדש לספר. אני בטוחה שהיא יודעת ומעריכה שיש לה חברה טובה כמוך, וכשהיא תצטרך משהו את תהיי שם ,בנתיים אין לך מה לעשות מעבר למה שניסית,הרי בכל מקרה, גם אם לא יהיו חדשות רעות ,אחרי פגיעה כזו קשה יהיה שיקום ארוך וזה בכל מקרה סוג של ריצת מרתון ,גם אצלה וגם אצלך. צריך לפתח כושר מיוחד וסיבולת לב ריאה לריצות ארוכות כאלה. את עושה הכי טוב שאת יכולה,שאר הדברים הם לא בשליטה שלך. אז למרות שקשה תנסי לשאוף קצת אויר,ולשמור כוחות לימים שיבואו,אולי גם יבואו חדשות טובות... כפי שכתבתי בהודעה הקודמת שלי אצלי באמת יותר טוב,הסתפקתי בחצי שורה כי בכל זאת זה פורום של תמיכה בעייני חרדה ודיכאון, לא רציתי לעוף שוב על חוסר התאמה... סתם,דווקא נראה לי שהשערים פה מתחילים לקבל כיוון טוב, לא פתוחים מידי ולא סגורים מידי,אז אם זה מקל אפילו בטיפה,תכתבי אפילו כל יום ,אני מבטיחה לבקר פה יותר ומקווה לא לפספס שוב. אצלי אכן יותר טוב אפילו אני אגלה לך בסוד שממש יותר טוב. עברה עלי תקופה ממש קשה,והיו דברים שקרו בנוסף למה שקורה עם אמא שלי.אז הדברים במקומות האחרים מתקדמים לכיוון אופטימי. אולי אני אספר יותר בהזדמנות אחרת. בכל מקרה אצל אמא שלי אין שינוי וזה כשלעצמו חדשות טובות. מצחיק שלמרות שאמא שלי עם רגל וחצי בקבר היא הראשונה ששמה לב שקורה אצלי משהו טוב,אפילו עוד לפני שאני שמתי לב (טוב אולי שניה אחרי המטפלת שלי,אבל פסיכולוגים זה לא נקרא הם בדר"כ יותר מידי אופטימיים ). כמובן שזה ישר גרר ציפיות לכל מיני דברים,כמו למשל לחזור להכין לה אוכל.אז הכנתי לה קיש שהיא רצתה ,וישר איך שזה נכנס לה לפה היא הקיאה הכל. הקיש לא אשם הוא אפילו היה ממש טעים וכולם נהנו מאוד ממנו,אבל לאמא שלי יש ימים כאלה שהיא לא יכולה לאכול כלום. אז אני ממש מבינה את הבאסה שחברתך לא לקחה את האוכל שהכנת לה,אבל לפחות היא לא הקיאה אותו... טוב כבר כתבתי מלא,מקווה שהשבת עברה בסדר ושלא היו חדשות רעות. שמחתי לשמוע שלמרות החששות המוצדקים (זה בהחלט גם לא פשוט) חזרת לפעמיים בשבוע,נשמע שזה הדבר הנכון עבורך. אז להתראות בנתיים, תחזיקי מעמד, מבטיחה לחכות כאן יותר בימים הקרובים שולחת לך חיבוק הכי גדול בעולם דנה