סתם

לענבל כבר שעתיים אני יושבת ליד המחשב ממש רוצה לכתוב ולא מצליחה. אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה להגיד ,אולי סתם לא להרגיש לבד. לאמא שלי יש סרטן במצב מתקדם מאוד. אני הולכת אליה כל יום, אבל כבר לא מצליחה להיות שם באמת. אני כבר לא יכולה אפילו להסתכל עליה .היא כל כך רזה, כולה עור ועצמות. אמא שלי , השפן של אנרגייזר עד לפני כמה חודשים ,לא מצליחה לקום מהמיטה, פתאום היא הפכה להיות אשה זקנה ומרירה, כל היום יש לה טענות על כולם, כל מה שעושים לא באמת עוזר, כואב לה ,קשה לה ,משעממם לה... לפני כמה ימים היא אמרה לי שזהו , נמאס לה , היא לא רוצה לחיות יותר. מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה ? אני אפילו לא יכולה לשמוע אותה אומרת דברים כאלה. עכשיו אני אמורה ללכת לשם, היא גרה שני בניינים לידי, וזה מרגיש לי כל כך רחוק,אני מרגישה כאילו קשרו לי משקולות לרגליים, איך אפשר להיות לידה ולא להישאב לדיכאון הזה ? כל כך קשה לי להיות במרחק מתאים, אני מרגישה שכרגע אין דבר כזה, לא איתה ולא בשום מקום אחר. זה כל כך מבלבל, לפעמים אני מרגישה שאני כבר רוצה שזה יגמר... דנה

דנה ערב טוב, המצב הקשה של אמך, פיזית ונפשית, לא יכול שלא להשפיע עלייך. הסדר הנכון של הדברים הוא שאנחנו הקטנים וההורים החזקים, וזה נורא קשה כשהתפקידים הללו מתהפכים. נסי להיות שם בשבילה, כמה שאת יכולה. אם זה גדול עלייך לפעמים - אל תהססי לשמור על עצמך. מותר לפעמים להתאוורר ולהתרחק. כשיש לה אמירות קשות - נסי להכיל זאת ולהבין שזה חלק בלתי נפרד מחוסר האונים שלעיתים מוביל לייאוש. זה גם טבעי שלך יש רגשות כאלה לפעמים. אני בטוחה שגם בתוך כל המצב הקשה הזה יש רגעים יותר קלים לשתיכן - היאחזו בהם. מחזקת ידייך מכאן, ענבל

לענבל תודה שלא השארת אותי לבד, זה קצת מחמם את הלב, ובימים קשים אלה זה לא מעט בשבילי. קשה לי עם שינויים בכל מקום וגם כאן,בכל זאת משמח שיש לפעמים קצת גמישות כשמתאפשר. לילה טוב דנה

הי דנה, איכשהו נדמה לי שכל פעם שאני משיבה לך העץ כולו נעלם... לפעמים הוא חוזר כעבור כמה ימים, לפעמים לא.. קשה (לי) קצת עם הקטיעות האלה.. מקווה שזה לא נחווה מתעלם מצידי. מקווה גם לא להעלים לך את העץ בתגובתי. לא בטוחה אם יש לי מילים חכמות לומר.. רק אומר שאני חושבת עלייך כבר כמה ימים, ושמחה מאוד שהעזת ויזמת הודעה משלך (גם אם בחרת לקורא לה "סתם"). אני מתפתה לנסות לחשוב על "פתרונות" לזמן הקשה הזה יחד- גם כשאת איתה וגם כשאת בלעדיה, אבל יודעת שאין פתרונות של ממש.. האם אתן מדברות, את ואמא, על איך את מרגישה? על העצב והפחד שלך? את יודעת, כשאמא שלי הייתה בביה"ח, בזמן ניתוח, אחי הצעיר בכה במשך אני לא יודעת כמה שעות ברציפות. שלוליות גדולות כבר התחילו להיקוות על הרצפה מתחתיו (סתם, לא בדיוק, אבל ככה הרגשתי). הוא לא הפסיק להרגיש כאבי ריאות ולדבר על כמה הוא חלק ממנה. כשיצאה מחדר ההתאוששות, ולמרות שהייתה חיוורת כמו סיד וכאובה מאוד, ניסינו כולנו ללבוש פרצופים מעודדים וללוות אותה בזהירות, עם מינימום מגע, לחדר שלה בביה"ח. אחי הצעיר, לעומת זאת, נשכב עליה כמעט וגעה בבכי בלי הפסקה. כולנו גערנו בו שהוא מקשה כל כך ומוסיף נטל נוסף, אבל את יודעת מה? במידה מסויימת, הוא חייב את אמא שלי להישאר אמא שלו. להשתדל לקום מהמיטה כמה שיותר מהר בשבילו. לחיות. אני יודעת (או חושבת) שאצלך המצב שונה ויש וודאות פחות גדולה ביחס לשלב הבא.. בכל זאת בחרתי לספר לך את הסיפור הזה, כי נדמה לי שיש לאמהות "יצר" אימהי חזק מאוד. לפחות לרובן. אני לא יודעת אם את מרשה לעצמך להיות זאת ששמה ראש וגועה בבכי את פחדייך וגעגועייך, אבל אולי זה יכול לעזור לשתיכן... את תוכלי לשתף בפחדייך והיא אולי תתגייס להיות אמא, גם אם היא חולה וחלשה. לפעמים נדמה לי שיש הרבה בריאות בלקחת על עצמך תפקיד, ואולי גם לה זה יעזור, אם תרגיש בחשיבות התפקיד שלה, גם אם היא במיטה. דנה יקרה.. נראה שבכל זאת התפתיתי ל"פתרונות".. האם מצאת כוחות לבקר את אמא? מה שלומך? אחכה לך שתשובי.. ((חיבוק)) לילך נ.ב.- אין לי אינטרנט לאחרונה (רק בעבודה) אז אם אתמהמה, אל תפגעי..

הי לילך למרות השעה המוקדמת יחסית אני בצניחה די רצינית (טוב כמה לילות טובים בלי שינה עושים את שלהם...) וסתם חשבתי להציץ לרגע בפורום וללכת לישון ,אבל שראיתי את מה שכתבת ממש חייכתי והרגשתי שאני חייבת לכתוב לך בחזרה. מאוד שמחתי שכתבת לי ,מוזר שגם אני חששתי שהתגובה שלי העלימה את העץ המושקע שלך,ושמחתי לראות שזה רק טקלה טכנית. האמת קיוויתי שהוא יחזור ,העלת שם כמה נקודות שהעסיקו אותי לא מעט ורציתי להמשיך בדיון, טוב אולי מחר אחרי שאני אתאושש קצת. אכן קטיעות,שינויים,פרידות, נושאים קשים גם לי אבל אני ממש לא נפגעת ממך .ובעינייני העלמויות,אני ראיתי שתי תגובות ממך באותו עץ ועניתי לך ב 4.3 , לא יודעת אם ראית אבל התייחסתי שם לנושא, ואני באמת מתכוונת לזה, למרות שזה מאוד עוזר לי בימים קשים אלה, זה ממש בסדר אם תעני לי רק כשמתאים לך, הדבר היחיד שקרה הוא שחששתי שהגזמתי וגרמתי לך להרגיש רע, בכל זאת יש לך מספיק עם מה להתמודד משלך. אגב המילים שלך אכן חכמות וגם חמות ,והסיפור על אחיך ממש מתאים. פשוט אצלנו אני הילדה הקטנה והמפונקת (אני בת 33 בחודש הבא) ובנפילה הקודמת של אמא שלי אחרי הניתוח ,כשנפל האסימון לגבי חומרת המצב שלה כל מה שאחיותי הגדולות אמרו כדי לעודד לא עזר, וגם שאמרתי לה שאני עוד צריכה את אמא שלי ושהילד הקטן שלי צריך עוד את סבתא שלו ,עדיין היא רצתה לוותר , אבל שאמרתי לה שאני חושבת על עוד ילד, ואולי היא תחמיץ את הילדה שלי ,זה הדליק לה את הניצוץ בעיניים, היצר האימהי והסבתאי התעורר. הבעיה היא שבנתיים אני לא מקיימת את ההבטחה שלי (נושא מורכב בפני עצמו). במקרה של אמא שלי אני לא משתפת בתחושותי כי אני והיא מאוד דומות והיא פשוט יודעת ,וכמה שאני מנסה אני לא מצליחה להסתיר. היא יודעת שלי הכי קשה מכולם כי גם אני הייתי חולה ואפילו "זכינו" לעשות הקרנות ביחד. (עברו כבר שש שנים אני הבראתי,אם יש דבר כזה בכלל להבריא מסרטן).אני גם לא בוכה לידה כי אני לא מצליחה לבכות בכלל,למרות שאחרי שכתבתי את ההודעה בפורום בכל זאת השתחרר קצת בכי. אוף עוד פעם יצאה לי הודעה כבדה וארוכה, טוב אז לסיום קצת יותר אופטימי, אמא שלי התאוששה קצת. היא הייתה היום בביקורת בבית חולים ולמרות שלא היו בשורות חדשות,הרופא הצליח לשכנע אותה לקחת כדור נגד כאבים באופן קבוע. אז עכשיו היא שוכבת/יושבת בסלון ,וסובלת קצת פחות. ואתמול לקחתי יום חופש מאמא (קיבלתי את עצתה של ענבל) וגם חברה שלי ילדה והלכתי לבקר אותה בבית חולים ואחר כך היתה לי פגישה ממש ממש טובה עם הפסיכולוגית שלי, אז התאוששתי קצת. אז לילה טוב וחיבוק בחזרה דנה