שלום

שלום ענבל, אני מתקשה קצת לכתוב... מרגישה בימים האחרונים יותר ויותר תחושות של השלמה עם מי שאני. כל מיני מחשבות על דברים בי שכנראה לא ישתנו אף פעם, שכנראה ככה אני וזהו. אני מניחה שגם זה שלב שחשוב לעבור, אבל אני לא בטוחה שזה טוב. אני מסתכלת על עצמי מהצד, על בחירות שלי- אפילו בדברים הקטנים (למשל, לעבור מתחת לבתים, בחניון התת-קרקעי, ולא ללכת ברחוב הראשי).. הביישנות-בושה והמבוכה הזו הרחיקו אותי כל כך הרבה שנים מלקיחת חלק פעיל יותר בסביבה.. הייתי שם, אבל יותר כצופה. מיותר, אולי, לומר שזוגיות היא לא משהו שאני מכירה, וגם עצם האזכור שלה יכול, לפעמים, להביך (או לייאש) אותי מאוד. הטיפול שלי באמת טוב מאוד.. היא נהדרת, אני סומכת עליה במאה אחוזים, טובה לי כמו שאף אחת לא יכולה להיות. אני חושבת שגם אני עובדת לא קל בשיחות שלנו. ועדיין.. לא יכולה לפעמים שלא להרגיש שאני חסרת סיכוי. שאיחרתי את המועד. שאני אזדקק לנס כדי להשלים את הפערים שצברתי. אני לא יודעת לא להשפיל מבט כשמסתכלים עליי, לא יודעת "לשחק" קצת, לא יודעת לעשות עיניים, לא יודעת לא להיות נבוכה. ובאמת שאני חברותית, וחביבה, וקל להסתדר איתי ונעים גם לדבר איתי, אני חושבת. ואנשים צוחקים מאוד בקלות מהבדיחות שלי, אבל במקביל- יש בי עצב כזה, שמשתלט הרבה פעמים כשאני משתתקת או כשאני בסיטואציה של 1:1. ואני לא יודעת מאיפה הוא בא. אני חושבת שהיא, המטפלת, ראתה אותו מאוד מוקדם, ולאחרונה, בעקבות איזו טלטלת עצב שקרתה באחד המפגשים האחרונים, "התקף בדידות" היא קראה לו, כי הזכיר לה קצת התקף פאניקה, היא זהירה יותר. כשאני משתתקת, היא נותנת לי לשקוע כמה שאזדקק, אבל כמו מניחה יד דמיונית על הכתף שלי או השכמות, ומתכופפת בזהירות, ממרחק, מציצה אליי לראות שאני בסדר. שאני לא הולכת לאיבוד שם בפנים. היא מאוד רגישה. אני מאוד אוהבת אותה. אני הולכת לאיבוד גם פה, בכל המלל הזה.. אני יודעת שהיא המקום הנכון לדבר בו על כל זה, ולפרק את ברירת המחדל הזו- להימנע.. "להפשיט את נפשי".. אני בכל זאת רוצה לשאול אותך אם את חושבת שלאנשים בריאים, עם כוחות התמודדות לא רעים ובטיפול טוב, יש סיכוי להתגבר לאט לאט על הביישנות הזו, והעצב, שמרחיקים אותי מחיים חברתיים מלאים. זהו. אמרתי המון היום... אולי אלך לישון. אנחנו עוד לא מכירות, ואני מודה שקצת מפחיד לזרוק כך חכה לים ולראות איזה דג אדוג בך.. כן, זה קצת מפחיד.. ננסה.. ליל מנוחה, יעל

הי יעל, כמה טוב לשמוע שאת מרגישה טוב עם הטיפול שלך ועם המטפלת. שאת מרגישה שהיא קשובה ורגישה ומבינה אותך, וכמובן - שנעשית שם עבודה טיפולית. ההשלמה שלך עם חלק מתכונותייך ובחירותייך - גם היא חשובה, אם היא אכן השלמה אמיתית. הדברים שתיארת: ביישנות או עצב, הם בחלקם נרכשים ובחלקם מולדים. תינוקות נולדים כבר עם טמפרמנט מסויים וניתן לראות כבר מינקות ילדים ביישנים או פתוחים, שמחים או עצובים יותר. מה שכן נרכש הוא ההימנעות - ובעיקר עליה ניתן לעבוד בטיפול. כלומר, תוכלי להגיע למצב שעדיין הביישנות הבסיסית תישאר, אבל תוכלי להתגבר עליה במצבים חברתיים חדשים ולהרחיב את המעגלים הקיימים - כמו למשל להכניס לחייך זוגיות. (כנ"ל עם העצב) אני חושבת שמה שטיפול יכול לעשות בעיקר הוא לאפשר לך לגלות את הפוטנציאל שלך - עד לאן את יכולה להגיע. כרגע, בגלל ההימנעות, אין לדעת מהו הפוטנציאל הזה. תמשיכי להתקדם ולגלות - יש לך שותפה למסע הזה וזה נורא חשוב. וכל הכבוד לך על הסבלנות ועל האומץ.

שלום ענבל, קראתי את דבריי, ואחר כך את אלה שלך ולא יכולתי שלא לבכות.. לא בטוחה אפילו למה.. סוג של חמלה עליי שהייתי, ויאוש כשאני רואה שאני עדיין לא מצליחה להצטרף למעגלה הרוקדים ולפזז כמו כולם, בלי להציב אלף מראות פנימיות שיכנסו ויבריחו אותי פנימה. אולי אני באמת משונה... פעם הייתי חושבת את זה על עצמי די הרבה. זה קצת טושטש עם השנים, אבל לאחרונה התחושה הזו חוזרת. יש מקומות שאני רואה איך אנשים מסתכלים עליי ואני יודעת שאני מוזרה להם. שהשיח שלי שונה. אפילו המילים שאני בוחרת קצת אחרות. היא, המטפלת, הציעה שנבחן יחד את הפרטים הקטנים האלה, שגורמים לי לא להסתדר עם עצמי. שמקפיצים אותי החוצה או פנימה עמוק מדיי, וגורמים לי לחזור עם מראה גדולה ומאיימת. זה דווקא מתאים לי, "לחקור" יחד את הפרטים הקטנים.. לנתח.. כן.. אני בטיפול טוב.. את צודקת.. אני מודה שאני גם קצת סקרנית- עד איפה נצליח להגיע. כמה אצליח להוציא לאור. אולי כך אקרא לה! :-) "א. הוצאה לאור" :-)) כן... זה מוצלח יותר ממטפלת.. מוציאה לאור :-) מוצא חן בעיניי.. זה עושה אותי סיפור בתהליך כתיבה.. מצחיק.. חושבת שארפה ממך כאן, להתראות בנתיים (ותודה) יעל