הפרעת אישיות סכיזואידית.

יש לי חשד שאני סובלת מהפרעת אישיות סכיזואידית. אני סוג של זומבי. יש לי חוסר יכולת איום להתחבר לסביבה. החוסר יכולת הזה הוא ממש חוסר יכולת פיזי. אני מרגישה שיש קיר ביני ובין הסביבה, אני מרגישה שאני מביטה על העולם מבעד לזכוכית שמפרידה ביני ובינו. הרבה פעמים אני יושבת במקומות ציבוריים בחוסר יכולת גמור להתחבר. אני לא חושבת שאני מכירה את התחושה של "הנאה". אני לא נהנית משום דבר שאני עושה, ואני עושה הרבה דברים, אבל בסופו של דבר תמיד מרגישה את חוסר היכולת הזה להתחבר ויודעת שהייתי מעדיפה לשבת בביתי, להקשיב למוזיקה, לנגן, לקרוא. אני יכולה לשבת במשך ימים שלמים ולראות עונות שלמות של סדרות, סרט אחרי סרט, רק לא לצאת מהבית. גם בכל מה שקשור לספרות ולקולנוע אני לא אוהבת סיפורת, אלא מתחברת יורת לספרים עיוניים ובקשר לקולנוע, אני לא מתחברת לסיפורים אנושיים, בדרך כלל לסיפורים על פסיכופתיה ואלימות, סרטים שמודעים לעצמים ולקונבנציות הז'אנריות, קומדיות, כל מה שמנותק מרגשות. יש לי ביקורת עצמית מאוד גבוהה, אשר בדרך כלל מנותקת מאיך ששאר העולם רואה אותי. אני ידועה כמישהי שביקורת ודעתם של אחרים לא נוגעת בה. כאשר נותנים לי מחמאות הן פשוט מחליקות ממני מבלי שירשמו. אני בדרך כלל אפילו לא זוכרת אותן. לרוב אני כן זוכרת את הדברים הרעים שנאמרים לי. יש לציין שאני נחשבת בחורה מאוד יפה ומושכת, אני נחשבת מאוד חכמה ומוכשרת. אני צעירה ובעלת תואר ראשון, אני מוזיקאית, אני כל הזמן יוצרת ועושה, אני מאוד מוערכת בכל התחומים בהם אני עוסקת, אני מחוזרת, ויש הרבה אנשים מסביבי בכל רגע. בכל מקום אליו אני מגיעה אני בדרך כלל מרכז ההתעניינות, אבל אני לעולם לא מרגישה שאנשים מכירים אותי באמת. אני מרגישה חכמה יותר מכולם (ויחד עם זאת לא מרגישה חכמה כלל), אני מרגישה שאני מצליחה להתל בכל מי שמסביבי, ובזה לכל מי שמעריך אותי. אני מרגישה שהסטנדרטים שלי ליופי, חוכמה ואישיות מוצלחת גבוהים מאשר של רוב האנשים, ועל כן מחמאות מצידם לא מתקבלות. לתקופה מסוימת אפילו חשבתי שאני א-מינית. אני לא חושבת שאני א-מינית עכשיו, אבל אני לא רואה בסקס כזה ביג דיל ויכול לחוות חודשים מבלי לשכב עם אף אחד, בניגוד לחברותיי. גם בבחינת העשייה שלי, אני לא חשה שמחה, גאווה או הנאה בכל מה שאני עושה. כאשר הלכתי לפסיכולוג הרגשתי שאני חכמה יותר ממנו, ובמפגש האחרון שלנו הוא אמר שהוא חש תחושה של כשלון אישי בכל מה שקשור אליי. כאשר הלכתי לפסיכיאטרית היא איבחנה אותי כסבולת מBDD ודיסטמיה. היא לא חידשה לי כלל, איבחנתי את עצמי כסובלת מBDD עוד לפני שהגעתי אליה. היא רשמה לי ציפרלקס, אבל לאחר שקראתי על הנושא החלטתי שאני יודעת יותר טוב ולא לקחתי את הכדורים. בנוסף, אני סובלת מעייפות כרונית. הגוף שלי כל הזמן מותש, אין לי כוח לכלום. אני מתעוררת עייפה ללא קשר לשעות השינה. ובכן, את חושבת שיש לי הפרעת אישיות סכיזואידית? אם לא, את חושבת שאני סובלת מהפרעה אחרת? ובכללי, מה את מציעה לי לעשות?

אנה שלום, לאורך כל התאור הכנה והמפורט שנתת, לא ציינת ולו פעם אחת אם את סובלת ממצבך או חווה מצוקה כלשהי (מלבד הקושי של העייפות או התשישות הפיזית שאולי מייצג את מצבך הנפשי). כקוראת מהצד את מעוררת רגשות רבים, אך נראה לי שאת לא נותנת לעצמך לחוש אותם. אין זה אומר שאין לך רגשות אך כנראה הם חבויים היטב, ואת נשארת עם קירות סביבך. אני חושבת שהאבחנה המדויקת אינה כל כך מהותית כמו מה את רוצה או צריכה כיום מעצמך, מהחיים. ולמה בעצם הטיפול שלך הסתיים? אלה השאלות שעלו בי מקריאת דברייך. בברכה, שרון

האמת היא שאני סובלת מחוסר היכולת להתחבר. וחוסר היכולת להרגיש אמפתיה גורם לי להרגיש מנותקת, על גבול המפגרת. זה מפריע לי גם במערכות יחסים עם גברים וגם בכלל עם אנשים בחיים שלי. כל גבר שאי פעם הייתי איתו במערכת יחסים אמר לי שאני נכה רגשית, ואני מרגישה שכל בן אדם הוא בר החלפה. אנשים יכולים לבוא וללכת כמו רכבות ולא ממש אכפת לי. זה גורם לי להרגיש מזויפת ולא אנושית. אני מרגישה ששתי התכונות היחידות שאני מחפשת בבני אדם הן אינטליגנציה וכנות. אני לא סומכת על אף אחד, ולכן אני מעדיפה שלפחות הם יהיו בני אדם כנים, כי אני לא מסוגלת לסבול חוסר כנות. אני בדרך כלל מעדיפה להיות לבד מאשר במערכת יחסים. מאוד מאוד קשה לי להתחיל להפתח לבני אדם אחרים. הטיפול שלי הסתיים כי הוא לא היה אפקטיבי. לא קרה שום דבר. אלו רק היו התנצחויות עם המטפל. לבוא לשם היה משהו שהתחמקתי ממנו בכל צורה אפשרית. מה אני רוצה או צריכה מעצמי? אני לא מבינה את השאלה. באילו מובנים? ובכל מקרה, תודה על התגובה.