מבוכה

הלוואי ויכולתי לכתוב רק לעיניו של מישהו אחד פה, ולא לעיניים הכל ארציות שכאן. קשה לי עם הפגישה שהייתה בסוף השבוע. אנחנו מדברות יותר ויותר על גוף. זה נושא שקשה לי איתו ואיכשהו בלי כוונה אני כל הזמן מובילה אליו. כנראה שהוא מטריד אותי. זה בלתי נסבל בשבילי. אני לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה יותר ויותר מעוותת עם הזמן. ואין לזה אחיזה במציאות, אני יודעת שאין, אבל אני מסתכלת על עצמי בתוך קהל של אנשים ומרגישה נורא. מרגישה שונה וזקנה ומביישת. מביישת את האחרים וגם את עצמי. לא כיף לי להיות ליד אחרים. בפרט צעירים ממני. אני מוצאת את עצמי חושבת על עצמי במונחים של זקנה ערירית ופרה-מרירה. ואני לא כל כך מבוגרת. בפגישה האחרונה דיברנו על גוף בפרטים. אני נזכרת במילים שלה ומרגישה שבא לי לשים את הראש בין הברכיים ולמחוץ אותו. בלתי נסבל. היא אמרה מילים כמו להוריד מכנסיים ותחתונים... אפילו רק לכתוב את זה זה נורא. מתכווצת לגמרי. אני מרגישה שבא לי לשרוט את עצמי מבפנים. מחריד אותי. שאלה על חוויות קניית חזייה ראשונה בעבר.. בקושי בלעתי רוק. יש לי אישיו רציני עם נשיות וגבריות, כנראה. אני מתקשה להיות. בעיקר נבוכה. זה ממש בלתי נסבל השבוע, כל המילים האלה שמרחפות לי בראש. מרגישה כאילו היא הפשיטה אותי.. נורא. מביך ומחריד. זהו. כתבתי את זה. 3 פעמים כבר ניסיתי והתחרטתי. עכשיו אשלח בלי לקרוא כדי שלא תהיה פעם רביעית. נורא ואיום. אשלח ואשכח.

אני שלום, האם זו את לילך? (אם התשובה היא כן..) חשבתי שאת מביאה את ההתלבטות בין חשיפה להסתרה גם בשינוי הכינויים שלך, פעם נעלמת פעם נגלית.. אולי גם בטיפול יש מעברים בין חשיפה של חלקים שהיו נחבאים מוסתרים ומלווים ברגשות עוצמתיים של בושה חרדה אולי גם אשמה.. לבין רצון להסתיר, לשכוח לברוח מהם. נראה לי שיש בך משהו שנמשך מאד למקומות האלה של החשיפה למרות הרגשות החזקים והלא נעימים שמתעוררים עקב כך, זה מתבטא גם באופן כתיבתך לפורום. הרי אינך חייבת להחשף כל כך, ועדיין יש צורך פנימי כזה, ביטאת זאת יפה בסוף דבריך "נורא ואיום, אשלח ואשכח". המקומות שחזקים מאיתנו הם מקומות לא קלים, עמוסים ברגשות סותרים, אבל את מתמודדת עמם ואין דבר חשוב מזה בטיפול. מקווה שלאט לאט תוכלי למצוא מרחב מאוזן, שהפנים לא יחווה כל כך מבייש וראוי לגינוי, ופחות תזדקקי למעברים החדים בין הסתרה לחשיפה. יום טוב, שרון

הי שרון, כן.. זאת שוב אני :-) (לילך) נעים שזכרת אותי, ואפילו את שמי.. (איך הצלחת?).. אם היה אייקון של סמיילי עם גבות מורמות בפליאה, הוא היה משתבץ איפשהו כאן :-) כתבתי כאן כל מיני מילים עכשיו, אבל היום אני ביום פחות נחשף קצת, אז מחקתי.. :-) "אצלנו משתפים יום כן יום לא... היום לא" ;-) אהיה אמיצה ואדבר על העניין אם זאת שאני כל כך סומכת עליה.. כמה זה נדיר, אני חושבת, להרגיש ממש מן הרגע הראשון אמון מוחלט בצד השני, במניעים שלו, באותנטיות שלו.. אפילו בחיבה שלו. שלה. נדמה לי שזכיתי. קצת ירדתי מהפסים אתמול בלילה, ומאוד עזר לי לכתוב לך. תודה, לילך