חוזקות הן בעצם חולשות

שלום גידי מרגישה צורך לעלות הגיגי ולשטח את מחשבותיומסקנותי: מאז שנחשפתי לטיפולים פסיכולוגים - נחלשתי, איבדתי מכוחי ומעוצמתי, ויתרתי על כוחי ונתתי כוח רב יותר לפסיכולוגים. הזדהתי בקלות רבה יותר עם תוויות שונות ונהייתי לתקופה מעין הפיכונדרית. מחשבות קבועות שכנראה אני סובלת מזה ומזה ומעכשיו הדברים הם לצמיתות. הדימוי עצמי ירד פלאים, התמלאתי בספקות ולמעשה אין כמעט דבר שהספק לו מצוי לו שם (שהרי ספק מעיד על חוכמה, תובנה שאנו לא גדולים כמו שאנו חושבים עצמנו). עולם הטיפול נחווה ונצבע אצלי בצבעים שליליים שרק לוקחים ממך...ומוסיפים נזק! ועם זאת, לא רק שלא הפסקתי- אף הגברתי הילוך- החלפתי מטפלת, והתחלתי ללמוד פסיכולוגיה כאשר אני אמבוולנטית ללימודים ושוקלת להפסקתם. עושה הרושם לפי התנהלות המטפלים- שהמונופול בידיהם בידיעת הנוסחה לחיים טובים יותר ואילו כל השאר הדיוטים. הטיפול והלימודים הופכים בנקל למרכז החיים כאשר אני מזכירה לעצמי שאלו הם אינם החיים- ושאולי עלי לפנות בזווית חדה לחיים אחרים- של עשייה שלא קשורה בשום צד לפסיכולוגיה. אני חווה הרבה יותר רגשי נחיתות, חוסר בטחון, הססנות, חוסר ידיעה וחוסר הצלחה בקבלת החלטות לאחר שכביכול כל העבר והווה נצבעו באופן שלילי. תמיד ישאר מקום לספק אצלי- מקום לכך, שכבר נגרמו נזקים (בלתי הפיכים או כאלו שיקח להם שנים רבות), שטיפות מוח ודברים רבים שנאמרו ופגעו, ושעכשיו מאוחר מדי...לא ניתן ללכת חזרה אחורה ולקבל בפתאומיות את הדברים היפים והשמחים שעבדו. למשל,רק לדוגמא: עושה רושם שפסיכולוגיה מצליחה לקחת דברים יפים ולהפוך אותם כמעט לפתולוגיה- אם ניקח למשל מנהל כרזימטי, מצליח על ספת הפסיכולוג תכונות אלה יכולות לקבל צביון של שגעון גדלות, נרקסיזם וכו'. בשורה התחתונה- התכונות הטובות שחשבתי שקיימות אצלי, כיום קיבלו כותרת תחתיו הן חולניות ופתולוגיות ולפיכך, ובעצם אינן באמת קיימות בפועל, בחיי היום יום.

שלום צופית, את כותבת דברים קשים אך חכמים ונבונים. קודם כל, חשוב מאוד שתשתפי את המטפלת במה שכתבת כאן. אבל מעבר לכך, לאור מה שאת כותבת, הייתי שוקל ברצינות הן את המשך הטיפול והן את המשך לימודי הפסיכולוגיה. נראה שבגלל איזו שהיא נטייה אישיותית מוקדמת, את לוקחת את דברי הפסיכולוגים כתורה מסיני, בלי להעביר אותם דרך הפריזמה האישית שלך, ואת מפעילה את אותה פריזמה רק בדיעבד. יכול גם להיות שלא נפלת על מטפל נכון, שממהר להלביש תוויות דיאגנוסטיות במקום להתייחס רגשית ואמפטית לדברים. כאשר מדובר בלימודי פסיכולוגיה, ברור שבתהליך של הוראה מול כיתה, דברים עלולים להישמע חד-משמעיים. למשל, אם לחזור לדוגמא היפייפייה שהבאת בסוף הפנייה, מנהל כריזמאטי עשוי להיות בעל נטיות נרקיסיסטיות, אבל אנחנו מבדילים בין נרקיסיזם אדפטיבי (סתגלני), שמאפשר למנהל להיות מנהל (מן הסתם, אדם בעל הערכה עצמית נמוכה מאוד יתקשה לנהל אנשים אחרים) ובין נרקיסיזם פתולוגי, הגורם למנהל (אם נישאר באותה דוגמא) לשים את צרכיו האישיים לפני צרכי העובדים או להתעלם מצורכיהם לחלוטין, לפעול למען גדלותו ולהשתמש בארגון לקידומו האישי במקום לרתום את הכריזמה לקידום הארגון. רק מדוגמא זו את רואה שהדברים הרבה יותר מורכבים ועדינים מכפי שהם נשמעים מהצמדת התווית "נרקיסיסט". לסיכום, אולי טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, נטול פרשנויות דינאמיות, יכול לעזור לך יותר בלי להזיק ואולי לימודי פסיכולוגיה אינם רעיון טוב כל כך עבורך, אם לשפוט לפי מבחן התוצאה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com