מתקשה בהתחברות עמוקה לאנשים

שלום בת 34, רווקה, עצמאית. (יצא לי קצת ארוך אבל גם הבעיות הן רבות..). שנים שאני "מאתרת" בעיות רגשיות שמונעות ממני התחברות עמוקה לאנשים. מצד אחד אני מקבלת מחמאות רבות (ואמיתיות) על כך שאני מעניינת, טיפוס של אנגמרות איתו אף פעם המילים, עם הומור שנון וכו' - מה שעוז רלי תמיד בסמול טוק, בהכרויות, ובהשארת אימפקט עצום בכמעט כל היכרות ראשונית זוגית וגם שאינה כזו. הבעיה האמיתית נוצרת ביום שאחרי. אני יודעת שהיכולת שלי להרשים בגדול לא תופשת לאורך זמן. במציאות מה שקורה זה שאני הופכת נצרכת. אחרי כמה שיחות והיקשרויות נאמר לחברות בנות אני זו שמתחילה להתקשר יותר, למלא הרבה יותר את המרחב בינינו, לפעמים טלפונים סתמיים בגלל שעמום ולפעמים עמוסים בקשקשת שנועדה לפרוק מעליי משהו מעיק (למרות שאני מקשיבה טובה ומייעצת מעולה אבל מבחינת אחוזים - אין ספק שהNEED שלי הרבה יותר גדול), חשוב לי להזכיר- כמעט תמיד החברות שלי אומרותש אני פטפטנית גדולה אבל מאוד מעניינת כך שאני אליודעת אם כמות המלים היא הבעיה או ההתנהלות שלי סביבה. עם גברים זה עוד יותר נורא. מיד אחרי ההיקשרות הראשונית מתחיל אצלי סחף איום ונורא, אני חושבת עליו כל הזמן רוצה להיות איתו כל הזמן, ומציבה כמובן גבולות לעצמי, אבל נכנסת לחרדות שהנה תיכף הוא יגלה את המסכה ויתרחק. אם הוא כרוך אחרי אני רגועה מאוד, אם הוא לא, כמו שלרוב קורה בהתחלה, אני בפאניקה תמידית. הם לא רואים את זה לרוב, אבל אני בסבל איום. העניין של תיכף תתגלה המסכה הוא נכון, זה לא דמיון, אניחושבת שהיכולת שלי להיות עליזה ושנונה ולהציג את חיי כמעולים ויעילים לא עומדת במבחן המציאות - שם נשארת שנינות ועניין אבל ההרגלים הדחיינים, הבדידות ועוד כמה דברים עולים על פני השטח. אין ספק שאני לאשחוששות מדייט ראשון או שני, שם אני פורחת, אלא מהיום שאחרי. אגב גם בקבוצות, תמיד בימים ראשונים בבית ספר הותרתי חותם עצום הייתי משדרת כח ביטחון חברמניות, ואיך שהתחילו להתרקם יחסים אינטימיים - לא יכולתי לשאת את המסכה יותר מדי והייתי חוזרת להיות אני, החסרת בטחון, העייפה, הדחיינית זו שהשיחות איהת אולי נשארות מעניינות אבל פחות מכילות ויותר נזקקות (אני זוכרת מקרה מסוים שבו נבחרתי למועצת התלמידים בשבוע הראשון, ובשבוע השלישי אנשים לא הבינו למה הם בחרו בי, פשוט ככה, אמרו לי שחשבו שאני אחרת). לפני מס' שבועות קרה לי משהו מדהים. הכרתי בחור בלי שם ופנים (במסיבה קינקית משהו וזו היתה הפעם הראשונה שלי בה) לצורך מפגש מיני. בסוף המיניות הסכתמה בחיבוק ענקי שנמשך לילה שלם ובהמון ריגוש אינטלקטואלי. זה סחף אותנו לשלושה שבועות של אינטימיות מדהימה שכללה הרבה דיברוים מגע הומור וחיבור רגשי ענקי. לא היתה התאהבות אבל זה יכל היה להיות בדרך. ואז הרסתי את זה, היו כמה ימים שהיה נדמה לי שהוא מתרחק ואני נכנסתי לפאניקה. היתה מריבה וזה נגמר. מה שעצוב זה שנראה לי שזה חוזר על עצמו בכל קשר עם גבר, רק שנראה לי שלא המריבה מרחיקה אותם אלא שאני לא יכולה לסבול אדישות אז אני עמדיפה לפרק את זה בדרמה גדולה וזהו. במילים אחרות נדמה ליש הם מזהים את המסכה ולכן מתרחקים ואז אני באה ורומסת את זה לגמרי. אחרי שמתפייסים לרוב וזה קורה- אני מצפה שוב לדרמה וריגוש אבל משהו אובד ושוב אני לא יודעת אם זו בדיוק האדישות הזו שהיתה קודם והיא גדלה או שזהו הרסתי משהו די בהתחלה עוד לפני שהוא נקשר ואחרי זה זה רק מתמסמס עוד יותר. בקיצור- אני לא יודעת לעשות אתה קפיצה מהכרות הלתאהבות או מהכרות שטחית לחברות /אינטימיות. עם הבחור הנל זה היה שונה כי האינטימיות פשוט קפצה עלינו וזה ציער אותי ראשונה הרגשתי אינטימיות ענקית עם בחור שהכיר אותי כמו שאני בלי מסכה. ובמקום לפתח אותה או לגרום לו להתאהב בי - אני נלחצתי ואז הפכתי פחות כייפית יותר מתוחה יותר תובענית עד שפוצצתי את זה. אגב הוא ממש לא הרגיש בעיה בימים שהתרחק, אמר שזה טבעי שיהיו ימים רגילים, ולא הבין את הפאניקה ולכן ברח. אבל אני בטוחה שגם בלי זה הוא היה בורח, כי האדישות כבר נחתה על הקשר (הרגשתי ריחוק גם בקול שלו ובכלל הוא התאהב בקודמת שלו אחרי שבוע אז למה הוא איתי 3 שבועות וכלום לא קורה? מפחיד). אגב הוא ברח ולא נשאר לו רגש. נשארנו בקשר אחרי, וזה בחור שנקשר מהר מאוד, והנה אני לאהשארתי בו חותם (הוא אומר שהיה מדהים מינית ואינטלקטואלית, רגשית היה לו משהו אבל הוגדרתי כמישהי עם הרבה פוטנציאל לא ממוש על ידו וזה גרם לו להעריךך אוית פחות, בשלוב ההגדרה שלו אותי כמטורפת אחרי המריבה שפרצה בעקבות "כלום" כהגדרתו. טוב הוא גם טיפוס שלא יודע לבטא רגישות מרחוק, אבל אין ספק שזה העלה על פני השטח את הבעיות שלי בגדול). אני בכלל מרגישהשאני פוסעת בחיים שלא חרים בלי להשאיר משקעים. גם אקסים אחרים שלי חזרו אליי אחרי שנים לשיחת טלפון או סתם סקרנות ואמרו לי - את מדהימה כמה שאת מעניינת, התגעגעתי לקול שלך, התגעגעתי לשיחות איתך, אבל זו לא היתה אהבה, התאהבתי באהבה" או "מצאתי מישהי שאפשר לדבר איתה עד אינסוף כמו איתך, אבל גם התאהבתי בה". לא חושבת שזה פחד מאינטימיות כמו אי מסוגלות. אני קופצת מהשלב של ההכרות הכייפית לאיזה יחסי גומלין תלותיים מצידי. אני גם חושבת שאני חוששת שלא יעריכו אותי (ובצק כי אני תלותית ולא ממומשת ולרוב דכאונית מתחת למסכה, שיחות מעניינות ומיניות לא גורמות למישהו להתאהב בך) ואני מזהה כמעט תמיד זלזול מקילומטר (מאוד רגישה לזה). אני יודעת שיש לי רגישות-על אבל אני לא מדמיינת (זה שאתה היפוכונדר לא אומר שאתה לא יכול להיות חולה) כאילו שהנצרכות שלי הורסת. אני יכולה לשמור על פאסון של מגניבה וכייפית והכל כל עוד אני לא נקשרת, ברגע שנקשרתי אליוא חרי כמה דייטים אני פוחדת להתפורר לנגד עיניו ודווקא אז אני גם מזהה את האדישות הזו מפוצצת את הכל אחרי זה יש פיוס שלא מקדם דבר וזהו. בעוד שאצלא נשים נורמלים יש עמוד שידרה שנשאר יציב לאורך תחילת הקשר, אני רמגישה כמו קרח שהוא יציב ושלם כשהוא בתנאים שמתאימים לו, וברגע שחום חודר אותו הוא נמס ומאבד את ההוויה שלו. זה לא רחוק מהמציאות - הפאסון שלי יכול להיות מאוד מלהיב לעומת החיים האמיתיים שלי שבהם אני ישנה סביב השעון, חרדה חברתית מוזנחת וכו'- קצת כמו לצאת עם מישהי בלילה שכל הגוף שלה צלקות לא נראות ובבקור לגלות את זה ועוד פתאום ( באמת החיים שלי נראים מצחיק, אין סדר יום, התקפים גדולים של רצון להיות לבד או רק רק רק ביחד, עייפות חרדה חברתית ואני מאוד נמשכת ומושכת גיקים כאלו שהם בדיוק ההיפך, פחות "מקסימים" הד הוק אבל עם עוגן וכישורין פנטסטיים בחיים., ואז פתאום כשאני מחליטה אני יכולה לקום ולהחזיק מעמד לאיזה יומים בהרגלים נורמלים אבל לא לאורך זמן, אז איך הם לא יגלו את המסכה?). גם החשש שלי מזה מזין את זה ונהיה בלגן. קיצור, נראה לי שיש לי כמה וכמה בעיות ואין לי כסף לפסיכולוג. ניסיתי תקופה טיפול וגם שם היה לי סחף נוראי ופגיעות גדולה מכל דחייה של שעת טיפול ומכל מילה שנייה של המטפל, -למרות שזה התמתן והיום בכלל אני יותר מתונה- עד שברחתי מהטיפול וגם שם ברובו תמיד היה חשוב לי להרשים להרשים להרשים ואם הרשיתי לעצמי לחצות את הקווים ולהישבר ולהיות אני אז זה היה עד הסוף אני בשחור, התפוררות מוחלטת ותלותיות גדולה -בדיוק כמו בחיים, ואז גם ברחתי ). היום כבר אין לי כסף לזה כאמור. אשמח להמלצה של צעד אחד או שניים בכיוון. ספר? מאיפה להתחיל לעבוד על עצמי. חיים מלאים ומספקים יותר זה אלף בית אני יודעת. איזון, סיפוק תחושת ההערכה, אבל החיבור הזה לאנשים, אין לי אותו. יש לי חברות אבל אל ממש חברויות עמוקות, יותר "לצרכים" ליציאות, לקשקשת אינטלקטואלית, לא משהו עמוק. מה עושים? אני אודה מאוד לעיצה בכלל ובפרט ממך ד"ר רובינשטיין, אני עוקבת זמן רב אחר תשובותיך בפורום וגם מציצה לאתר שלך ואודה על התייחסותך תוהה ותועה נ.ב. גם בחיים שלי אני מרגישה שיש פער בין הפוטנציאל שלי לבין המימוש בלי קש רליחסים וזה שובר אוית עוד יותר. קשרים הולכים ובאים אבל קריירה, בלי עוגן של קריירה מה יהיה איתי?(אני בדכאון רוב הזמן יש לי תרופה שאפילו אותה אני לא לוקחת השד יודע למה).

שלום תוהה ותועה, קראתי בעיון רב את פנייתך המפורטת. נדמה לי שאיפה שהוא רצית להמחיש גם לי ולמשתתפים האחרים בפורום את גודל הצורך שלך לשתף אנשים בקשייך בפרטי פרטים. כמובן שפורום אינטרנטי אינו המקום לתת מענה לצורך זה. המלצתי היא לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינאמית. זהו טיפול ארוך טווח שאינני רואה מנוס ממנו לצורך טיפול בקשיים שתיארת. בנוסף, נראה שיש לך גם יכולת להיעזר בטיפול מסוג זה. הרווח המשני מהטיפול, שעשוי להופיע כבר בתחילתו, הוא שיהיה לך מקום לגיטימי לפרוק בו את מצוקותייך מבלי להעמיס יותר מדיי על חברים, גברים ונשים, ולחבל בכך בקשרייך החברתיים והאינטימיים. בשלב מאוחר יותר של הטיפול הייתי ממליץ לך לשקול יחד עם המטפל הוספת טיפול קבוצתי באותה גישה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

בתור מישהו שחווה דברים רבים דומים, מצוי ביאוש קשה וניסה טיפול פסיכודינמי ארוך מאד שלא עזר, נוצר אצלי הרושם שאולי המטפלים מפספסים את עצם האבסורד שבהפניה של אדם סגור ומסוגר באופן לא מודע שאולי אפילו לא מכיר את עצמו ללכת להפתח מול אדם זר לחלוטין ללא שום יכולת מצידו לפקח על אם בחדרי החדרים קורים עבורו באמת דברים טובים (שהרי גם רע סוביקטיבית עזוי להיות טוב בטיפול כזה) או שזה רק בזבוז זמן כסף ואנרגיות (ואולי אפילו החמרת נזקים קיימים). איך אפשר לדעת שמטפל באמת פונה אל המטופל ולא אל אחת המסכות שלובש המטופל שבעצמו לא יודע אם הם קיימות ומתי? זה ממש נשמע לי די אבסורדי לצערי. היית מאמין שהייתי בטוח שאני נפתח ופתוח בטיפול אבל כנראה שזאת היתה טעות\מסכה?