התקף פסיכוטי

לפני כחודש וחצי בני בן ה 17 שב הביתה מבילוי עם חבריו כשהוא חש ברע. הוא חש בחילות, כאב ראש ותחוש של ריחוף : " לא יודע איפה אני, מרגיש כאילו אני זה לא אני". (יש לציין כי את תחושת הריחוף הוא חש מס' פעמים לזמן קצר בעבר- אך התחושה עברה במהירות ומעולם לא היתה כה חזקה).? מאותו רגע השתנה בני מילד מצטיין בכל תחום (לימודים, ספורט , ) , מילד מאושר לילד החש מכאובים , מדוכא וביקש רק למות. לקחתי אותו לפסכיאטר שאבחן דכאון + חרדה ונתן לו פריזמה. בכל יום מצבו השתנה, הוא החל להזות שהוא רואה דברים בחדר? , פחד שאנו רוצים להרעילו, חשש ממני אם כי ידע שזו אני ושעליי הוא יכול לסמוך יותר מכולם (ואומר שהוא ידע מי אני אולם לא יכל לבטוח בי). השיא הגיע כאשר הוא לפתע לא זיהה את בעלי ואותי- טען שיש ילד אחר בגופו ושעליו לצאת לחפש את משפחתו. נאבקנו בו פיזית על מנת לעצרו מלצאת מהבית. למזלנו הוא היה תחת כדורי הרגעה והצלחנו. עברנו לפסכיאטר אחר שאבחן התקף פסיכוטי , הוריד לו את הפריזמה והורה לתת לו רספרידל במינון הדרגתי עד למתן של 3 מ"ג. מזה 4 מים הוא מקבל 3 מ"ג. כיום, הוא נמצא בחרדה נוראית. הוא חושש מדברים לא הגיוניים.. מפרור שנפל על המיטה, מדמות של תרנגולת בקליפ של מוסיקה - הכל מפחיד אותו.הוא עדיין אומר מידי פעם :" מי זו האישה הזו? מה היא רוצה ממני? " וכוונתו אליי. אנחנו פונים אליו ומסבירים לו שאני אימו והוא מתאושש ונרגע. כמו כן יש לו תופעות של : כאבים באיזור הלב - און אנד אוף, הרגשת 'באסה' לדבריו, טישטוש ראייה, סחרחורות, הרדמות פתאומית למס' שניות והתעוררות, חש כאילו הוא עומד לבלוע את לשונו (כשהוא ער), פעמיים הוא לא יכל לדבר, לפעמים אינו יכול לפתוח את עינו ומסמן לי לפתוח אותם עבורו ואז הן נשארות פתוחות, ואמש הוא לא יכל להזיז את איבריו ורק לחץ על ידי עם אצבעותיו- זה לקח כ 2 ד' ואז הוא נרדם לשנייה והתעורר כשהוא מזיז את איבריו. אני מבולבלת, מודאגת, לא מקבלת תשובות מהפסכיאטר. תוהה מה יהיה עם גיוסו -דבר אשר הוא מאוד רוצה בו, מה יהיה על רישיון הניהגה שבדיוק עמד להוציא? אישפוז לא בא בחשבון. אני רוצה לתת לו את כל החום והאהבה שאני יכולה מאחר ואני מאמינה שזוהדרך הנכונה במקביל לטיפול פסכיאטרי+פסיכולוגי. אשמח לשמוע האם מישהו חווה תופעות אלו ומה אתם חושבים שהוא עובר? אשמח לשמוע מאנשים שהיו מאושפזים במחלקת הנוער הסגורה - פסכיאטרית, על יחס המטפלים שם והאם השמועות על מכות, התעללויות וקשירות נכונות. למעשה, אשמח לכל תגובה...

שלום ענת, להערכתי, לא עבר מספיק זמן כדי שהרספרידל ישפיע ולא תמיד הניסיון התרופתי הראשון מצליח ויש צורך להחליף את התרופה עד שמגיעים לתרופה שמשפיעה. לפי תיאורייך, בנך אכן נמצא במצב פסיכוטי פעיל וייתכן מאוד שלא יהיה מנוס מאשפוז. זה לא גן עדן, אבל גם בבית זה גיהינום בשבילו. הנה קישור למידע ומעט תמונות ממחלקת הנוער הסגורה של "גהה": http://www.clalit.org.il/geha/Content/Content.asp?CID=23&u=40 אני מציע לך לשים כרגע בצד את תכניות הגיוס ורישיון הנהיגה, מטרידות ככל שיהיו, ולהתמקד במצב החירום הפסיכיאטרי של בנך, כלומר, בהתקף הפסיכוטי. כשנגיע לגשר נעבור אותו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

ענת שלום, כשהייתי בם 19, קרוב לגילו של בנך, גם אני קיבלתי מצב פסיכוטי. גם אני טופלתי בריספרדל. אני לא רופא, ואני יכולה להציע לך את את הניסיון שלי שנובע מ6 השנים האחרונות, כולל התובנות של כל הדרך. גם אני לא זיהיתי את הוריי ואת משפחתי. גם אותי לא רצו לאשפז, רצו לאהוב אותי בבית. זה לא עבד. הגעתי לשלוותה, ואני מברכת על כך, פשוט כך. אני יכולה להגיד לך שאני לא יודעת איפה את גרה ולאן בנך ילך אם יחליטו לאשפזו, אבל בית חולים פסיכיאטרי יכול להיות ריפוי, כאשר יש שם גם אנשי מקצוע שכוונתם לעזור ויש בידיהם כלים של בעלי ניסיון שאין לך בבית, עם כל הרצון הטוב. באשפוז שלי קיבלתי את ההבנה של המטפלים לפיה איני מודעת למציאות, וכשנמצאים במסגרת כזאת, זה מאפשר מנוחה מהחיים והערכה מחודשת של כל החיים וכך אפשר לבנות אותם מחדש. זה מה שצריך לעשות כי גם אם הריספרדל יהיה טוב ונכון עבורו, הוא יצטרך להבין יום אחד שיש לו נטייה לפסיכוזה וזה מאוד לא קל. לי זה לקח 4 שנים להבין את ההשלכות, ואני עדיין בתהליך. גם במחלקה הסגורה הייתי. וגם קשרו אותי. זה לא היה טראומטי. להפך. חדר הקשירות הוא כמו חדר חד פעמי ולכן זה היה החדר הכי נקי ושקט בבית חולים וזה היה מאוד מרגיע. כמובן, זה כל עוד דואגים לשיחרור מהחדר כדי לבקר בשירותים. אותי קשרו רק לשעה אז לא היה בעיה בכלל. במחלקה הסגורה בשלוותה היה צוות מצוין. הרגשתי שיחש האחים והאחיות הוא כאילו אני אחותם, והייתי מדברת איתם על מה שעלה לי בראש והרגשתי הבנה ועניין מצידם. נכון שכל השאר היה קשה, כי אף אחד לא אוהב להיות כלוא, אבל תאמיני לי שזה מאוד עוזר למטופל להתאפס. מה שאני ממליצה לעשות, זה לדבר הרבה עם הרופאים, כדי להיות מעורבים בתהליך. כל טיפול פסיכיאטרי תרופתי לוקח זמן, מה שמוסיף ערך למוסדות אשפוז כי זה חוסך לאדם פסיכוטי הרבה בושה. במקום לעשות שטויות בעולם הנורמלי, הוא נמצא במקום בו התנהגות כזאת היא מובנת וזה נותן לו ריפוד. לגבי ריספרדל: לי היה ניסיון רע מאוד עם זה. הרגשתי רע, הראש לא תפקד. הייתי זומבי עם זה לשנה וחצי - לא לבכות, לא לצחוק, לא לפתור בעיות, לא חוש הומור, לא כלום. אחרי הרבה מאבקים, הגעתי בסוף לפסיכיאטר אחר שהחליף את הריספרדל בסרוקוואל. סרוקוואל זה גם אנטי פסיכוטי, ואותי זה לא עושה זומבית, ככה שכבר מספר שנים אני גם שפויה, ואני מתפקדת כל כך טוב שיש לי עסק, רכב פרטי שקניתי בכסף מהעבודה בה עבדתי כשכירה וגם הרבה חברים חדשים, אחרי שהרבה חברים נעלמו כי הם לא עמדו במשבר שלי. ידוע לי שבבתי חולים נותנים סרוקוואל, ככה שניתן לבקש לתת את זה ולא ריספרדל או זיפרקסה (זיפרקסה גורמת להשמנה קיצונית. לא כדאי. אף אחד לא צריך 30 ק"ג בנוסף למחלת נפש). לגבי שירות צבאי: שימי בצד את מה שהחברה הישראלית חושבת - בריאותו של בנך חשוב יותר. לשים נשק ביד של בחור שנמצא במשבר עמוק, שייקח לו שנים כדי לשקם את עצמו לגמרי - מאוד לא כדאי. חוץ מזה, שהצבא זה מסגרת מאוד נוקשה וזה עלול להחמיר את המצב הנפשי. כאשר הבן שלך יהיה בריא, הוא יוכל לתרום לחברה בדרכים אחרות כמו להתנדב, כמו לתרום צדקה, ועוד דרכים רבות. לגבי רישיון נהיגה: נכון שכל אחד שהתאשפז במחלקה סגורה יצטרך לעבוד יותר קשה כדי לקבל רישיון נהיגה. זה טוב. כי הכבישים זה מלחמה. זה מצריך משאבים נפשיים. תעזבי את לעכשיו. יותר חשוב שהבן שלך יחזור לשפיות, ישקם את חייו, ימצא עבודה, ירכוש מקצוע, ימצא בת זוג...כל הדברים האלה הם חשובים יותר מנהיגה. אם הוא מחלים, וזה בהחלט יכול לקרות, אם פועלים נכון, אז תמיד אפשר ללמוד נהיגה ולקבל רישיון. אם את רוצה לשמוע עוד דרכים להשתקם (דרכים שפסיכיאטר עובד מדינה לא יגיד לך, כמו סיכונים של תרופות ותופעות לוואי - הרי האינטרס שלהם הוא שהמטופל ייקח את התרופות, ובצדק), תרגישי חופשי לשלוח לי מייל, כי יש לי הרבה הכרות מניסיון אישי עם המערכת הפסיכיאטרית בארץ, מכיוון שכיום, אני עובדת בתחום. יש לי הרבה טיפים לשיקום שיכולים לחסוך הרבה מאבקים מיותרים בדרך להשגת רישיון נהיגה (למשל), מה שחוסך כסף, זמן ועוגמת נפש. לעבור משבר כמו שלכם (ושלי) זה לא קל, זה מצריך הרבה סבלנות, הרבה רגישות, הרבה הבנה. זה לא נעשה ביום אחד, או בשבוע אחד או בחודש אחד.