טראומה?

אני אמא לבן שנה וחצי, נשואה לאהוב נעורי, אחרי עשר שנים יחד, ויותר. שנינו בני 29. אין בעיות חריגות במשפחותינו, פסיכולוגית ואחרות, למיטב ידיעתי...דברים רגילים. :) בגיל 24 לערך הייתי בטיפול פסיכולוגי משך כשנה וכמה חודשים בעקבות פרידה מבן הזוג, שחשפה אצלי העדר גבולות, הרס עצמי וראיה טוטאלית של שחור-לבן את הכל. הטיפול היה מוצלח והמשכתי בחיי (שוב עם בן זוגי כתום שלושה או ארבעה חודשי פרידה סה"כ) באושר. מאז קרו הרבה דברים (טובים) דוגמת מגורים משותפים, נישואין, סיום לימודים והולדת בננו הבכור. לידתו הייתה שיא מבחינות רבות. לרב אני אישה מילולית מאד שאוהבת (וזקוקה) לנתח ולעכל כל אירוע משמעותי בחיי(ולפעמים גם שאינו) במילים, בדיבור, כתיבה, קריאה או חיפוש של חומר וכולי...אבל האירוע שבגללו אני פונה אלייך הוא שונה בכך שאני לא רוצה ומרגישה לא יכולה להתייחס אליו באיזה שהוא אופן. עד כדי כך הייתה החוויה קשה לי. ביום שישי האחרון עבר בבנו ניתוח לתיקון ברית מילה, תחת הרדמה מלאה. למרות שהרגשנו (אני ובעלי) רגועים יחסית, ולמודים יחסית לקראת האירוע, היינו מתוחים. עכשיו, למרות נסיון חוזר שלי כאן ועכשיו, לתאר מה קרה שם, אני לא מצליחה להעלות במילים וכאילו נחסמתי כליל ..-מה שקרה, וכמה מזועזעת ונחרדת הייתי אחרי המקרה שקרה, שלו הייתי עדה ובו לקחתי חלק פעיל. פרצתי החוצה בוכה ממש כמו בסרט הוליוודי, לא יכלתי לדבר, ובין יפיחה לשניה גימגמתי לבעלי (המבועת, אני מניחה, אך הדומם כסלע) מה קרה. בדקות שעברו עד שנקראנו לחדר ההתאוששות דמיינתי את הגרוע מכל ולראשונה בחיי חשבתי מחשבות התאבדות (רק לכתוב את זה אני רועדת) במקרה ש..שפני הדברים לא יהיו כפי שציפינו, אחרי הניתוח. (כולה ניתוח קוסמטי...אבל הרדמה מלאה. ללא כל הצדקה רפואית...רק חזותית, למרות שזו הייתה בעינינו הצדקה מספקת). האשמתי את עצמי (ועדיין) על מה שעובר על בני ועל הזוועה שהייתי עדה לה קודם לכן, ממנה לא מצליחה להתאושש, ועליה לא מסוגלת לדבר. תודה לאל- הכל נגמר בשלום יחסי, (פיזי. מי יודע מה קרה נפשית?), ורק אני (ואולי גם בני? איך אפשר לדעת?) לא מצליחה להתנתק מהמראות, ומהרגשות שאיימו להכריע. אני לא יודעת אפילו מה אני מחפשת כאן, ומה אני מצפה שתאמר, ואילו שאלות יש לי ...אבל זאת הפעם הראשונה שאני מתייחסת למה שקרה שם מאז יום שישי, ובהתחשב בכמה משמעותי היה האירוע בעיני- זה די מדהים, כי הייתי מצפה מעצמי לא להפסיק לדבר עליו, והנה אני דוממת.

שלום תומימות, לאנשים יש סף רגישות שונה ואם דברים שאת מגדירה אותם לא משמעותיים זוכים אצלך לעיבוד ריגשי, מילולי ויצירתי מאסיבי, ברור שניתוח בהרדמה מלאה של בנך יעורר בך סערת רגשות עזה כל כך עד שייתכן שלא עבר מספיק זמן כדי שתעבדי את האירוע ותעבירי אותו אל הכתב. את שואלת לאיזו תשובה את מצפה ממני וייתכן שהכתיבה בפורום היא אחד הצעדים הראשונים של עיבוד האירוע והעלאתו על הכתב, הפעם במדיום קצת שונה. ברור, שברמה הרציונאלית את יודעת שתינוקות, ילדים ומבוגרים עוברים ניתוחים רבים ושונים קשים משל בנך בהרדמה מלאה ויוצאים מכך בלי כל נזק נפשי. עם זאת, אני מוצא את עצמי שואל את עצמי מה קורה עם החרדה המלווה אותך נוכח אירועים אחרים שבנך עובר והאם אינך משדרת לו עוצמות גדולות מדיי של חרדה ודאגנות, שעלולים לפגוע בהתפתחותו או להפכו חרדתי בעצמו. את התשובה לכך יש לחפש בהתנהגותו של בנך. ייתכן שלאור התועלת הרבה שהיפקת מהטיפול הפסיכולוגי בו היית לפני מספר שנים והתקדמותך בכל תחומי החיים מאז, ייתכן שיהיה זה רעיון לא רע לפנות למספר שיחות נוספות אצל אותה מטפלת או אצל מטפל אחר, או לפחות לשקול זאת והפעם כשגם טובתו של בנך עומדת לנגד עינייך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

איך אוכל לדעת אם אני באמת משדרת לו דאגת-יתר? אולי זו הסיבה שהוא ממשיך לבכות כל בקר בהגעה לגן- הוא חש את הקושי שלי ונותן לו ביטוי? (אני עושה "הצגה" מצויינת, אגב, של בטחון עצמי- בי ובו, באמונתי ביכולתו להנות מהגן ובידיעה ואמירה ברורה שאבוא לקחתו כמדי יום וכולי.) בהתנהגותו שלו אני לא חשה תגובה מיוחדת לחרדותי, פרט לבכי בבקרים. עם זאת, יתכן שההנקה (התחלנו גמילה) לא מקלה עליו מהבחינה הזאת, ומן הסתם גם אני "נגמלת" מההנקה (שהייתה ועודנה נהדרת עבורי)- וגם כאן הוא מקבל שדרים סמויים, אולי. שאלה אחרונה --מה הסיכוי שבתשובתך הצלחת להכניס את כל עניין הניתוח לפרופורציות חדשות בעיני, ממש כפי שהמטפלת שלי הייתה עושה בזמנו? כלומר, כמעט מייד אחרי שקראתי את תשובתך (בפעם השניה), הרגשתי אחרת לחלוטין, בעיקר כי לא חשבתי על פרופורציות עד עכשיו, אלא שקעתי בחוויה הפרטית. מחכה לשמוע ממך, ותודה.