דכאון ותרופות

שלום, רציתי להתייעץ איתך ומקווה שתוכל לעזור לי. אני בטיפול עקב אובדן הורים בערך שנה (הטיפול). הבעיה היא שהמטפלת רואה שהטיפול אינו מתקדם בגלל אי הסכמתי לקחת תרופות נגד דכאון, דבר שלפי דעתה יכול לתת לי דחיפה קטנה קדימה. אני מנסה להסביר לה, שאני מסרבת להגדרת מצבי כדכאון אלא כהחלטה לשינוי בתפיסת החיים אחרי מות ההורים, בגלל המחלה שלהם, הכאב שעברתי בטיפול בהם בעת המחלה, הכעס שלי כלפי המשפחה הקרובה והסובבים אותי בעת מחלת ההורים וכלפי התנהגותם אחרי המוות......ועוד הרבה דברים. הטענה שלי, שאם אני רוצה לצאת ממצב הבדידות שהכנסתי את עצמי בו אני יכולה, אבל זו החלטה אישית להתרחק מאנשים. והיא רואה בבדידות הזו ו"הדכאון" כשני הגורמים לבעיה שלי. ואני רואה בכעס ובקשר ההדוק שהיה לי עם ההורים כהבעיה המרכזית. יכול להיות שאני מעייפת אותה עם העקשנות שלי, אבל אני מסרבת בתוקף לקחת תרופות. מה לעשות? איך להתנהג? מה דעתך ? עניין התרופה שחוזר כל פעם כשאין לנו על מה לדבר התחיל להרגיז אותי!! תודה

שלום אני, ראשית, הרשי לי להשתתף בצערך על מות הורייך, אובדן קשה ביותר, ללא ספק. אני מלמד מזה שנים קורס שנקרא "אבל נורמאלי ופתולוגי", אותו אני פותח בהקראת ידיעה על מחקר שהוכיח שתרופה מסוימת נגד דיכאון עזרה לאנשים שכולים להתגבר על צערם כגירוי עבור הסטודנטים לחשוב האם יש לראות צער בעקבות מוות כסוג של דיכאון. תשובתם היא, לרוב, לא וזו גם התשובה של המדריך לאבחון הפרעות נפשיות (DSM). נדמה לי שאני מבין היטב גם אותך וגם את הפסיכולוגית שלך: את מרגישה שהצער הוא טבעי, נורמאלי ולגיטימי ולכן אין להגדירו כדיכאון והיא מרגישה שמרוב דיכאון אין לה עם מי ליצור דיאלוג. מחקרים בתחום מצביעים יותר ויותר על כך שעיסוק-יתר באבל, בטיפול ומחוצה לו, עלול להחמיר את הדיכאון ע"י מנגנון שנקרא "נברנות" (rumination) או בשפה פשוט יותר, חיטוט עצמי: http://www.giditherapy.com/avtava.html . לכן, על פניו, ובלי להכיר את העובדות במקרה הספציפי שלך, הייתי נוטה להסכים עם הפסיכולוגית שלך ואני סבור שטיפול תרופתי יקל עלייך, יפתח פרספקטיבה (שאולי אינך מעוניינת בה כרגע) ויאפשר את הטיפול. עם זאת, אם את בשום פנים ואופן אינך מוכנה לנסות טיפול תרופתי, הייתי ממליץ לך על טיפול קוגניטיבי בדיכאון, בו ניתן יהיה להגדיר מחדש את רגשותייך ומחשבותייך הקשים, מצד אחד, אך גם לפתוח לך צוהר למחשבות אחרות, מצד שני. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

עד שלא מנסים את התרופות - לא מבינים בכלל באיזה בור היית . לי זה שינה את החיים (יחד עם טיפול פסיכולגי - שזה החלק הקשה באמת..)