שאלה מיוחדת

היי רציתי לשאול, אני בחורה מאוד רגישה, מאוד.... עד כדי כך רגישה וקשה לי "לחיות" את החיים, שהבית שלי הוא הקונכיה שלי, וכל יציאה ממנו שצריך לעשות (לעבודה ולהכרות עם אנשים וכו'...) היא קשה. ממש כמו חילזון שהוא בתוך הקונכיה הוא מוגן וכשהוא יוצא הוא חשוף.... אז כך גם אני, בבית טוב לי, ואני חיה כמובן עם ההורים, ואני לא צעירה, 31 וחצי.... בבית טוב לי בצורה של: אין שכל אין דאגות, וצריכות להיות לי דאגות כמו למצוא בן זוג. וכדומה. אז מה עלי לעשות, חשבתי לשכור דירה, לצאת מהקונכיה..אני סוף סוף מנסה להחזיק בעבודה מעל שנה, שהמשכורת בה לא גבוהה, וגם זה בשיניים, מאוד קשה לי, (בגלל סיפור הקונכיה) קשה לי גם ליצור קשרים, ולהכיר... אז מה הפתרון, ניסיתי תרופות, ציפרלקס וכאלה. אבל התופעות לוואי...ישנוניות, ותאבון גדולים מאוד מעצבנים, ואני לא יודעת למה אבל כל התרופות הטבעיות והלא טבעיות שניסיתי, בתוך תוכי התנגדתי לכך, כי זה כאילו "הגדיל את המפלצת של הפחד, האכיל את המפלצת, נתן לה מזון וכך גדלה"... בגדול שום דבר לא עוזר, אז אולי בעצם אין ברירה אלא לצאת מהבית. אשמח לתגובות. תודה.

שלום מיכל, פנייתך מעידה על תובנה ומודעות עצמית עמוקות מאוד, מה שהופך אותך מועמדת טובה מאוד לטיפול פסיכולוגי. מגורים בבית ההורים בגיל מסוים אכן מהווים בלם רציני להתפתחות עצמאות (http://giditherapy.com/dpd.html) ואני בהחלט מעודד אותך לעשות את הצעד החשוב הזה. ייתכן מאוד שלצורך כך כדאי להיעזר במטפל פסיכולוגי, שישמש לך בן-ברית ביציאתך לעצמאות. טיפול תרופתי גם הוא יכול לעזור. אינני יודע איזה תרופות ניסית חוץ מציפרלקס, אך מומלץ לנסות גם תרופה ממשפחה אחרת (SNRI - למשל אפקסור) שפועלת לא רק על הסרוטונין אלא גם על הנוראפניפרין והשפעתו מעוררת יותר. כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר בקשר לכך. בכל מקרה, הפתרון לחיים בכל קונכייה ולהתמודדות עם כל "מפלצת" (שאת מקימה לעצמך) הוא חשיפה, חשיפה ועוד פעם חשיפה עם אמצעי העזר שציינתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com