זיכרונות מהילדות והשפעתם כיום

היום אני בת 29 , כאשר בילדות לא נגמלתי מהרטבת יום ולילה עד גיל 13-14 ומהתלכלכות לא נגמלתי עד גיל 11-12 בערך. היום, עם היכולת הבוגרת שלי לנתח את ההתנהגות שלי כילדה, ברור לי שבעיה זו הייתה כרוכה בקשר שלי עם הורי ובהתנהגות שלהם כלפי: הייתי כבובה בידיהם, ביטלו וקטלו כל הבעת רצון חופשי ונטיות מצידי. הייתי ילדה אצורה, מופנמת ואפטית. באופן כללי לא עשיתי כלום, אבל ממש כלום מבלי שלקחו אותי פיסית וגרמו לי לעשות זאת או עשו בשבילי, כך גם לגבי עשיית צרכים. ההתנהגות הייתה בעיקר אצל אמי. משום מה הורי יחסו את ההתנהגות לבעיה פיזיולוגית ונלקחתי לעשרות רופאים ובדיקות. רוב הבדיקות היו פולשניות וכללו החדרת צינורית לשלפוחית, חוקנים, בדיקת איבר המין כאשר מספר רופאים נוכחים בחדר, החדרת אצבע לפי הטבעת וכד'. בתור ילדה בין גילאי 6 ל 12 ראיתי את הבדיקות כהשפלה נוראית והתנגדתי בכח כך שהורי והרופאים אחזו בי בכח רב בזמן הבדיקות והפשיטו אותי בכח והחזיקו אותי בתנוחות של חוסר אונים המזכירות אונס(הצמידו אותי פעם לדלת של חדר הטיפולים בבית החולים בכח כדי לבצע בדיקה של פי הטבעת) מה שהעצים את תחושת ההשפלה. בגילאים מאוחרים יותר היה לי פחד מאינטימיות ומקיום יחסי מין. בגיל 21 נבדקתי בפעם הראשונה בדיקה גניקולוגית ויחסי מין קיימתי פעם ראשונה בגיל 26 ולקח כשנה וחצי עד שלמדתי להינות מהם ולרצות אותם. כיום אני נשואה באושר ומתקשה להרות. בשל התסכול מכך ומהקשר המעוות שהלך והחריף עם אימי במהלך השנים פניתי לטיפול פסיכולוגי. הזיכרונות מהילדות ומהבדיקות הפכו אינטנסיביים מאוד עכשיו במהלך טיפולי הפוריות הפולשניים וריבוי הבדיקות הגניקולוגיות. היום, זו הפעם הראשונה שביטאתי את הזיכרונות במילים ואני מרגישה מחנק ועלית דופק תוך כדי כתיבה. אובחנתי כסובלת מתסמונת שחלות פוליציסטיות הגורמות להעדר ביוצים ועל כן איני מצליחה להרות. ההשפעה של המצב הנפשי על היווצרות התסמונת והטיפול בה מכרעת. האם אתה חושב שכדאי לי לספר את מה שתיארתי כאן לפסיכולוג? איך צפוי שיתיחס למידע כזה, הרי לא מדובר בהטרדה מינית אולם ההשלכות דומות? יש לי פסיכולוג טוב ויש ביננו חיבור מצויין השאלה איך מספרים דבר כל כך משפיל, והאם אתה חושב שאני מגזימה בתחושת ההשפלה, הרי לא באמת מדובר באונס? אגב, מעל לכל ספק ברור שההתנהגות שלי בילדות של אי שליטה בצרכים הייתה ביטוי של בעיה רגשית. ברגע שהייתי מספיק חזקה, חכמה ובוגרת להתקומם כנגד הורי, בגיל 12-13 ההתנהגות חלפה כבמטה קסמים. זאת פעם ראשונה שהיה לי אומץ לבטא את הזיכרונות במילים ועל כן ריבוי הפרטים. תודה, יעל

יעל, הצלחת לרגש אותי.אני לא אשת מקצוע אז את הייעוץ המקצועי אשאיר לדר רובינשטיין ,אבל מה שהיה חשוב לי לומר לך זה שאונס זה לא רק בהקשר המיני ,אונס זה משהו שכפו עלייך בכוח והרגשת חוסר שליטה ומה שעברת ,בהחלט מתאים לקטגוריה הזו. אני עברתי בילדות שלי(אני בת גילך)ניצול עי" גבר שלא כלל יחסי מין ,אך השפיעו עלי מאוד(דימוי עצמי נמוך,קושי ליצור קשר אינטימי ,קשיים בייחסי מין וכדומה.) 1.לדעתי את ממש לא מגזימה בתחושת ההשפלה. 2.פסיכולוג טוב אמור להכיל את הקושי הזה שלך ואת אומרת שיש לך קשר טוב איתו ,אל תישארי עם זה לבד . את לא אשמה במה שעברת ,דברי על הטראומה תעבדי אותה יחד עם המטפל ויהיה בסדר. לי הטיפול עזר . בהצלחה

שלום יעל, תודה ששיתפת אותנו וראית בפורום הזה בימה מתאימה לחשיפה קשה כל כך. את מספרת סיפור קשה מאוד ויכולת נפלאה לתובנה. לכן, לא מפתיע אותי שנוצר קשר טוב בינך לבין המטפל, בעיקר בזכותך. דווקא בשל כך חשיפת התכנים הקשים שהעלית כאן בפני המטפל רק תקדם את הטיפול. אין לך מה לחשוש מזיהוי המעשים הקשים עם הטרדה מינית ע"י המטפל. בניגוד להטרדה מינית, על אף המעשים הקשים וחוסר ההבנה הפסיכולוגי הן של הורייך והן של הרופאים, כוונותיהם של הורייך היו טובות, מה שאי-אפשר לומר על הטרדה מינית. עם כל הצער שבדבר, הסיפור שלך רחוק מלהיות נדיר, אם כי זה לא מקל עלייך. יש לא מעט הורים דאגנים, חרדים ומוגבלים מבחינה רגשית שהדרך היחידה שלהם לבטא דאגה היא דרך ההיבטים הפיזיולוגיים ולצערנו יש גם יותר מדיי רופאים שלהוטים לשתף פעולה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

וואוו, ליבי איתך, פשוט מגעיל מה שעשו לך, אבל הנה היום את בחורה בוגרת התחתנת, ועכשיו את רוצה להקים משפחה, אני שמחה בשבילך שזה לא גרם לך להתקע, ולא לזוז עם החיים מה שנקרא שיהיה לך הרבה בהצלחה לאן שתפני.