טיפול חדש- ושפע פחדים

שלום ד"ר רובינשטיין אני בת 21 ובשבוע שעבר התחלתי טיפול. זו הייתה פגישה אחת בינתיים, ובגדוך נתתי למטפלת רקע על עצמי והניסיון הטיפולי שלי, ובטח יהיו עוד כמה פגישות כאלה, יש הרבה רקע לתת... את הטיפול הזה אני מתחילה בעצם אחרי מעל שנתיים בלי פסיכותרפיה. בגדול אספר שעברתי הרבה טיפולים בחיי. בגיל 11 הגעתי לפסיכולוגית כי סבלתי מעודף משקל רב, והייתי מדוכאת. שנתיים הייתי אצלה. בגיל 14 הגעתי למרפאה להפרעות אכילה שם הייתי מטופלת שנתיים וחצי, בגיל 16 וקצת, אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית עקב דיכאון והפרעות אכילה, שם כמובן גם נתנו לי מטפלת (ואני אומרת נתנו לי כי אני לא "לקחתי". סירבתי בכל תוקף לשתף פעולה, לא סבלתי אותה). לאחר מכן נשארתי בטיפול במרפאת חוץ אצל מטפלת אחרת מספר חודשים, אצל מטפלת אחרת, וגם אותה שנאתי איימים. אחר כך הגעתי למסגרת לימודים שאהבתי מאוד, ובתוך המסגרת הייתי מטופלת אצל מטפלת נוספת. איתה דווקא הסתדרתי. כל זאת כאשר הייתי מטופלת 5 שנים ע"י אותו רופא פסיכיאטר, מעקב תרופתי אחת לחודש או חודשיים, ממש עד סוכות האחרון עוד נפגשתי עימו, ומאז הופסק הטיפול איתו (כאשר לא הייתה פרידה, ואני אוהבת אותו מאוד מאוד, ולכן לא אלך להיפרד ממנו. לא משנה, מורכב. על הנושא הזה כבר דיברתי בפורום פסיכיאטריה). זה היה "בגדול". בלי לספר על אלה שראיתי רק כמה פגישות וזהו, וכאלה.. מה שאני מנסה להגיד, שאני אמורה לדעת מה זה טיפול, ואיך זה הולך, וזה לא משהו חדש לי. אבל הפעם זה שונה. ואני די חוששת. קודם כל, בפעמים הקודמות שהייתי מטופלת, למעשה זה היה בכפייה. לא הייתה לי יותר מידי ברירה. הפעם אני זו שפניתי וביקשתי טיפול, אחרי שנתיים בהן נרקבתי לבד, ויש, לדעתי, רגרסיה במצבי. בטיפולים, או ממה שאני זוכרת מהם, כי יש לי נטייה לשכוח, נורא הקשתי, על המטפלות ועל עצמי. לפחות מאז האשפוז ואילך. כאילו, כאילו מהר מאוד הייתי מפתחת אנטי כזה, ישר שונאת את המטפלת, ובזמנו היו לי סיבות שנראו לי מאוד אמיתיות.. ו.. אממ, מרגישה הכי לא בטוחה בעולם להתקרב בכלל. כאילו, מגלה התנגדויות, שאלוהים יודע מאיפה הבאתי אותן בכלל. בטיפול האחרון, במסגרת שהייתה לי טובה, לפני שנתיים בערך, אני זוכרת שדווקא היה לי יחסית בסדר עם המטפלת, ועם הזמן למדתי לבטוח בה, אבל גם שם, לא הצלחתי להגיע למקומות שהייתי רוצה להגיע מבחינת טיפול. לא דיברתי על רבע אולי מהדברים שאני חושבת שמשמעותיים לי, אבל פשוט מפחיד לי להעלות אותם... ועכשיו אני מתחילה טיפול חדש. ואני נורא מפחדת. את הטיפול הזה דחיתי המון זמן, את הפנייה בכלל לטיפול דחיתי. מהפחד. ומה אם שוב אני ישחק את המשחקים המטומטמים האלה? אני לא רוצה להתנגד, אני לא רוצה ישר למצוא מאה ואחת סיבות למה המטפלת לא מוצאת חן בעיניי, אני רוצה לאהוב את המטפלת, לאהוב את המקום , להרגיש נוח, ולהרגיש שזה מקום בטוח. בפעמים הקודמות לא שלטתי על התחושות שלי. ומפחיד אותי שזה יקרה שוב. מצד שני, מפחיד אותי שזה לא יקרה. אני רוצה לגעת במקומות העמוקים יותר, מקומות שלא העזתי לגעת בהם באמת, דברים שמכרסמים אותי מבפנים.. אבל... אבל אני גם נורא נורא נורא מפחדת. מפחדת פחד מוות מאיך שזה עלול לגרום לי להרגיש, ומפחדת פחד מוות מאיך שמישהו אחר (במקרה זו המטפלת..) יגיב כשהוא ידע עליי כל מיני דברים. כאילו, עד איזה מקום מותר לדבר? מתי זה הגבול? יש דברים שפשוט מפחיד אותי נורא להוציא, גם אם אני מודעת להם, לא יודעת איך להוציא אותם.. אני מדברת מסביב לזה כל הזמן.. אבל לפעמים לגעת בדיוק בדברים אני פשוט לא מצליחה. ומה שמטריף אותי, שזה לא כאלה דברים ענקיים, לא אנסו אותי ואני מפחדת לספר או כאלה דברים, אבל יש דברים שאוכלים אותי ואני לא חושבת שאני מסוגלת לדבר עליהם. אני רוצה, עובדה שפניתי לטיפול, אבל זה לא אומר שאני מסוגלת....

שלום לך, את מעלה סוגייה מהותית מאוד. טיפול פסיכולוגי אכן דורש תעצומות נפש גדולות ומאמץ גדול מצד המטופל. אני מציע לך לדבר על הכול מתוך אמונה שהמטפלת תדע איך לעבד את הדברים ואיך להחזיר דברים למקומם. את כבר שבעת טיפולים, נתת למטפלת את הרקע והיא אמורה לדעת מה לעשות עם הדברים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org