ביקורת כלפי ההורה

שלום לד"ר יש לי נטיה להתעצבן מדברים שאמא שלי עושה שאם היה מדובר באדם אחר סביר להניח שלא היה מעסיקים או מקוממים אותי כך. אני מרגישה שיש לי צפייה מאמא שלי שתהיה יותר "ראש גדול" ופחות מקובעת בהרגלים הישנים שלה. למשל דוגמא מובהקת לנושא היה היא עניין השפה. הורי עלו לארץ לפני 26 שנה מגרוזיה. אני נולדתי בארץ. אני כמובן דוברת עברית, כך גם אבא שלי. אמא שלי מדברת עברית בעבודה שלה אבל בבית היא מתקשרת איתנו בגרוזית כל הזמן, לפעמים משתמשת במילים שאני לא מבינה ואני כועסת עליה שהיא לא מדברת איתי פשוט בעברית וזהו. אז היא טוענת "זה שפת האם שלי, ככה טבעי לי לדבר". הבעיה היא שמבחינתי עברית היא "שפת האם" שלי. למה בעבודה היא יכולה לדבר עברית ובבית היא כ"כ משחקת אותה ראש קטן בנושא הזה? אני זוכרת את עצמי מגיל צעיר מאוד (כיום אני בת 24) מבקשת ממנה שתדבר איתי עברית כי זו השפה שלי מבחינתי ותמיד היא חוזרת ומדברת גרוזינית בסוף. בשלב מסויים כבר התעצבנתי וחשבתי שהיא עושה לי דווקא, כי הרי היא כן יודעת עברית, זה לא נובע מחוסר ידע של השפה. נוצר מצב שהיא מדברת בגרוזינית ואני עונה בעברית. כל הבית חוץ ממנה מתקשר בעברית (אני אחי ואבא). דודה שלי שהיא אפילו יותר מבוגרת מאמא ועלתה לארץ יחד עם הורי גם כן מדברת עברית עם כולם, רק אמא שלי "תקועה" בשפת האם שלה. זה מרגיז אותי וניסיתי להבין למה, למה כ"כ קשה לי להבליג על זה וזהו? ובעצם הבנתי שאמא שלי לא מדברת איתי בשפה שלי. היא לא מוכנה לאמץ את השפה שאני גדלתי לתוכה (26 שנה בארץ זה לא מספיק זמן כדי להתרגל כבר?) או לחלופין היא לא מוכנה להפרד מהשפה שלה. ולא אכפת לי שהיא תדבר גרוזית עם כל העולם, אבל איתי הייתי רוצה שהיא תדבר בעברית והיא לא עושה את זה, היא לא נאותה לבקשות שלי בעניין הזה ונראה שאפילו לא מזיז לה בכלל שלנושא הזה יש חשיבות עבורי והוא משפיע עלי כך. מבחינה סימבולית כמובן יש כאן נושא יותר עמוק של כעס שלי על חוסר נכונות מצידה לקבל ממני משהו שהוא מעולם שלי. עוד דוגמא למשל, אני לומדת יוגה ואמא שלי שכבה לעשות הרפיה בבית באופן עצמי, היא שכבה עם ברכיים מכופפות ואמרתי לה שכדי לעשות הרפיה כמו שצריך עליה להשטיח את כל הגוף על המזרן ולהרפות הכל, בלי לכפוף איברים. היא אמרה לי לעזוב אותה ושאני יעשה איך שאני יודעת ויניח לה לעשות איך שהיא רוצה. נשמע כמו משפט חכם מצידה בסה"כ בגישת "החיה ותן לחיות", אך בכ"ז, מה שאני שומעת שם זה בעצם סירוב שלה לקבל או ללמוד ממני משהו שאני מביאה מתוך העולם שלי. וכשאמא לא מוכנה לקבל ממני משהו לתוך עולמה זה מאוד פוגע ומעליב. בסופו של דבר זה מביא אותי להיות מאוד תוקפנית כלפיה, לומר דברים באגרסיביות כי כבר מראש שאני בתחושה שגם ככה היא לא מקשיבה ברצינות ולא לוקחת את מה שיש לי לומר ברצינות שהייתי רוצה, בסוף אני בכלל מתפספסת והיא עוד אומרת לי "בסדר, שמעתי, למה את אגרסיבית?" יופי ששמעה, היא תמיד "שומעת", אף פעם לא לוקחת מזה או מאמצת משהו מידיעותיי לעולמה. זה מעליב. אני לא צריכה "שתשמע", היא לא עושה לי טובה. אני רוצה שהיא תעריך, אחרי הכל אם איזה מומחה אורח בתוכנית טלויזיה יגיד את אותו דבר, למשל לגבי ההרפיית היוגה היא מיד תאמץ את העצה ותיישם אותה. ובאופן איירוני אני מרגישה כמו הורה בסיפור הזה, כאילו אני מנסה "לחנך" אותה איכשהו והיא לא לוקחת את זה ברצינות. ברור לי שהשינוי צריך לבוא ממני, שאין טעם לבזבז אנרגיה בלנסות לשנות משהו אצל מישהו שאינו מעוניין בכך, אבל הנושא עדיין מעצבן. איך נפטרים מהריקושט הרגשי הזה בכל פעם ? איך אני מצליחה להרפות מן התוקפנות כלפי אמא שלי ופשוט לקבל אותה כמו שהיא? זה קשה. איך עושים את זה? אני מרגישה שהיכולת הזאת (לקבל את אמא כמו שהיא) זה סוג של ויתור מצער והתייאשות ממנה, לווא דווקא הישג או הצלחה פנימיים שלי. חבל לי שבכלל ניסיתי לשנות הרגלים בה מלכתחילה. הניסיון מלמד שלא מעניין אותה מה אני אומרת, היא מקובעת בשלה. אז איך משתחררים מהסיבוך המיותר הזה במקום להתעצבן ממנה כל הזמן? (אגב, גם בינה לבין אחי יש בדיוק אותה "תסמונת", ז"א אני רואה מהצד כיצד הוא מעיר לה על דברים בהתנהגותה/גישתה שמעצבנים אותו והיא מצדה אומרת שיעזוב אותה בשקט ושירד ממנה. זה כאילו יש לה כשרון טבעי לעצבן. היא פשוט תמיד חוזרת בהתנהגות/דיבור שלה שוב ושוב על דברים שהערנו לה להפסיק איתם כי זה מעצבן אותנו ואין מענה, אין שם מישהו ששומע אותנו באמת. לא מזיז לה שזה מרגיז אותנו, בפוזה של ראש קטן היא אומרת "אתם סתם עושים עניין, מה כבר אמרתי..." מה דעתך?

שלום מולה, דעתי, היא שאכן את מתנהגת כמו הורה מאוד שתלטני כלפי אמא שלך ושהיית מאוד מתעצבנת, ובצדק, אילו אמא שלך הייתה מתנהגת כלפייך כפי שאת מתנהגת כלפיה. לאמא שלך מותר לדבר בשפת האם שלה בבית כדי להרגיש בבית בביתה שלה! לאמא שלך מותר לעשות תרגילי הרפיה איך שהיא רוצה! אני מבין שאת רוצה את טובתה, אך אינך מבדילה בין צרכייך לצרכיה. בפנייתך המפורטת שכחת לציין בת כמה את, אך אם את אחרי שירות צבאי נראה לי שבהחלט הגיע הזמן שתעזבי את בית הורייך. ניכר שקשה לך מאוד להיפרד מאמך מבחינה פסיכולוגית, והניתוק הפיזי בהחלט יכול לעזור כאן, אם כי הוא לא מספיק וייתכן שיהיה צורך להשלים את תהליך ההיפרדות הזה בעזרת טיפול פסיכולוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org