חוסר שאפתנות וויתור

הנני כבן 40 חי בתחושת תבוסתנות וחוסר יכולת חוסר מיקוד , תוך מאבק פנימי עמוק מול הכרתי בערך עצמי מלווה אותי מזה תקופה ארוכה מאוד. למרות היותי בעל תואר ראשון ושני , תלמיד מצטיין , 1ספורטאי מצטיין בעבר , קצין ביחידה מוכחרת הרי שכל חיי הבוגרים מלווים בחרדה משולבת בדכאון. דכאון זה בשילוב עם אובדן כיוון מתעצם בכל פעם בה הינני נושא באחריות ובעבר הביאני לכדי התמוטטות נפשית לפני כ-10 שנים שממנה התאוששתי למראית עין. למרות האמור לעיל הנני מקיים חיי עבודה ומשפחה (נשוי + 2) תקינים , אולם ויתרתי לחלוטין על שאיפת התקדמות במחיר אדיר של שנאה עצמית ודכאון. אימי ז"ל סבלה ממחלת נפש שפרצה כדכאון שלאחר לידתי ובעקבותיה התגרשו הורי. אבי התחתן בהיותי בן 6 ומאז גדלוני הורי בבית חם ותקין. טיפולים פכילוגיים שונים לא נתנו לי את המענה ומידי פעם הנני עושה שימוש בתרופות שמינון נמוך. מכל מקום התשבץ אינו פתור והנני חש כי חיי עוברים ממול. אשמח מקרב לב לקבל סיוע ומזור ולמבק הפנימי שמזה זמן רב ויתרתי בו - היתי מעוניי מאוד לחזור לחחי אמון ובטחון יצירה ועשייה שמאוד מאוד חסרים לי תודה

שלום אדיר, אני תוהה אם הכינוי שבחרת אינו מבטא את הפער בין הדרישות והציפיות הגבוהות שלך מעצמך ובין התחושות הפנימיות שלך. בסיפור החיים שלך יש באמת פוטנציאל "אדיר" של אשמה, שכידוע, מהווה רגש מרכזי בדיכאון. פריצת הדיכאון של אמך מייד לאחר לידתך, ועוד יותר, הגירושין של הוריך מייד לאחר מכן, בוודאי משאיר משקעים עצומים של אשמה בסיפור המשפחתי. בהתפתחות התינוק יש שלב של אומניפוטנציה (תחושה של כל-יכול) והעובדה שבעקבות לידתך אמך נכנסה לדיכאון והוריך התגרשו הייתה עלולה לחלחל לתפיסה העצמית של כתינוק, כאילו אתה הגורם לכך. אין פתרונות קלים לכך וקשה מאוד להתמודד עם ההרגשה המייאשת שלך, שכל הטיפולים נכשלו. אני בכל זאת ממליץ לך לחזור לטיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינאמית (מעט על הגישה תוכל לקרוא כאן: http://gidifaq2.home-page.org/) ולהשתמש בתרופה נוגדת דיכאון המעכבת ניצול חוזר של סרוטונין במוח (SSRI) המגבירה את היכולת להפיק תועלת מהטיפול הפסיכולוגי. השילוב בין השניים הוכח כשילוב מנצח בדיכאון. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org