הפרעת אישיות

שלום רציתי לשאול האם הפרעת אישיות נמנעת יכולה להתפתח בילדות או לאחר מכן עקב(בגלל) מצבי דיכאון וחרדה / דיסתימיה / מלנכוליה ? וכאשר מטפלים בהפרעת אישיות נמנעת (או בקווים נמנעים באישיות ) באמצעות שיחות, תוך איזה פרק זמן ניתן להגיע להקלה ולהתחלת שיפור מסוים, בכמה שיחות מדובר לפחות? אודה לך מאוד אם תוכל לענות רק באופן כללי ובערך כמובן כדי שיהיה לי מושג. כי המצוקה הנפשית היא כבר בלתי נסבלת. ועוד שאלה - דיסתימיה היא תורשתית? תודה

שלום אלמונית, שמתי לב שיש לך נטייה, ששווה לבדוק אותה בטיפול אגב, לשאול שאלות כלליות בנושאים המחייבים התייחסות אישית, ואני מפקפק ביעילות הדבר. בכל אופן, פטור בלא כלום אי-אפשר ואנסה לענות לשאלותייך אחת לאחת: 1.הייתי אומר ההפך: אנשים בעלי הפרעת אישיות הימנעותית ואנשים אינטרוברטיים (מופנמים) נמצאים ברמת סיכון גבוהה יותר לפתח בעיקר דיכאון (פחות חרדה) מעצם נטייתם להפנים רגשות שליליים, ובעיקר כעסים, ולא כפי שאת מציגה זאת. 2. מתיי מתחילים להרגיש שיפור? זו שאלה שאף פעם אינני יודע לענות עליה. הדבר תלוי בכל כך הרבה גורמים. בין היתר, מה קצב היווצרות הברית הטיפולית עם המטפל? מה חומרת הבעיה? האם זו פנייה ראשונה? גיל הפונה. ואלה רק מקצת השאלות העולות על הדעת, כך שכל תשובה תהייה לא רצינית. 3. דיסתמיה היא מקרה פרטי של דיכאון והמחלוקת תורשה לעומת סביבה לא פסחה גם על דיכאון. החסידים הקיצוניים של הטיפול התרופתי בלבד יראו את הדיכאון לסוגיו כהפרעה בעלת בסיס תורשתי מעיקרו. עמדתי האישית והמקצועית היא שגם אם יש היסטוריה של דיכאונות במשפחה, או אפילו בן משפחה אחד דיכאוני, אפילו משמעותי כמו האם, עדיין אין זו הוכחה מוחצת לטענה הגנטית, אלא ניתן להסביר זאת דרך תהליכי הזדהות ולמידה עם ההורה הדיכאוני. צר לי אם איכזבתי מישהו בכך שטיפול נפשי אינו מדע מדויק. אם זה מרגיע אתכם (או מכניס אתכם לחרדה, לחילופין), מקצועות הרבה יותר "מדוייקים" ברפואה גם הם רחוקים מלהיות חד-משמעיים ורוב הדברים נעשים בצורה של ניסוי וטעייה. כמי שסבל מבעיית עיניים בזמן האחרון, אני יכול להעיד שכמספר הרופאים והאופטימטריסטים איתם נפגשתי,כן מספר הדעות ובמקרה הטוב ניתן היה לחלק את אנשי המקצוע לשני מחנות. אני חושב שיתרוננו כמטפלים וכמטופלים בתחום הטיפול הנפשי הוא פיתוח היכולת לשאול את השאלות ולא לתת את התשובות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין