בלבול נפשי

שלום, אני בת 24. בסביבות גיל 8 עד כמה שזכור לי, תמיד סלדתי מדמותה של אמא שלי, סלידה עזה, ראיתי בה משהו שאני לא רוצה להיות כמוהו. היא הייתה אשה לא יציבה נפשית ומתפרצת וצועקת ולא יודעת לתקשר או להעביר מסר בצורה יעילה, הבטתי באבא שלי וראיתי כיצד הוא רואה אותה בבוז... כל זה היה פעם. היום המצב שונה לחלוטין. אמא מתנהגת כאדם רגוע, אבא שלי הרבה יותר חברי, גם אליה וגם אלי <אלי הוא כמעט תמיד היה מפנק ונחמד>. אבל נותרו בי צלקות מאז, כאילו למרות השינוי הסביבתי שכבר נמשך שנים, עדיין בראש שלי אני זוכרת את המציאות של אז, את האמא "ההיא". אחרי שבגיל 17 פתחתי התנהגויות של הרס עצמי, בולימיה ושריטות, אז המשפחה התחילה לדאוג ושלחו אותי לטיפול.... בהתחלה התעסקתי רק בסימפטומים שלי, רק היום אני מתחילה (עם מטפלת חדשה יש לציין) לנסות לדבר על מה שהיה אז. זה קשה לי מאוד, נראה שאין פרופורציה בין התגובה שלי למה שהיה, כאילו שזה לא היה כה נורא, עובדה שאחי הגדול גדל יחד איתי באותו בית והוא לא יצא "דפוק" כמוני מכל הסיפור הזה, למרות שגם אותו שנאתי אז.... הפסיכיאטרית שלי טוענת שיש לי קווים גבוליים באישיות, אני אישית סולדת מהגדרות אז לא ממש אכפת לי איזה כינויים היא תלביש לכאב שלי... הבעיה היא שנורא קשה לי לדבר איתה. אני כמעט בוכה מולה עם כל מילה שאני מוציאה מפה, אמרתי לה שאני מעדיפה לשרוט את עצמי מאשר להמשיך לשוחח על זה, רוצה הקלה, שריטות נותנות לי הקלה, או אוכל.. לא אוהבת להתעסק בחרא הזה של מה שהיה בחיים שלי. מרגישה כל הזמן תקועה עם זה. איך זה שאחי מתפקד בחיים וממשיך הלאה , לא נראה לי שהוא עצר בכלל לחשוב על מה שהיה או לא היה, ואני, אני תקועה, כאילו שרק עליי הדברים השפיעו, רגישה בצורה בלתי נסבלת, סובלת בשקט, לא מראה את זה, אף אחד מבחוץ בחיים לא ינחש כמה מפחידה אותי הצפייה שאני אתפקד, זה קשה לי. מרגישה שלא ממש מבינים אותי, מרגישה שאני לא פה ולא שם, לא לגמרי שבורה ובלתי מתפקדת, אבל גם לא ממש חזקה, מרגישה שאני מהלכת על חבל דק כבר שנים, באמת היא שאני לא מבינה מה אני מרגישה בכלל, זה משתנה לעיתים כה תכופות שאני לא יודעת לקבוע יותר מה נכון ומה לא. אני מתמודדת מבחוץ, אבל מבפנים לא השתנה הרבה, הכל עצוב, לא מסופק, לא ממומש, עצבני, פחדני. לא יודעת מה לעשות עם זה. מפחדת שהטיפול ידרדר אותי , שהוא יגרום לשקוע יותר ולתפקד פחות, לא יודעת לנבא לאן הדברים יתפתחו, זה מערער לחיות כך. אני אפילו לא יודעת מה בדיוק רציתי לשאול, אם בכלל.......

שלום לילית, מצד אחד, אני מסכים עם ההתרשמות של המטפלת שלך: בהפרעת אישיות גבולית אכן קיים רצון לפגיעה עצמית שגורם איזו הקלה מיידית למטופל. הטיפול בהפרעה זו דורשת סבלנות רבה משני הצדדים ולרוב הוא אכן טיפול פסיכודינאמי, היורד לשורשי הבעיה. מצד שני, גם לתחושה שלך שהטיפול "מדרדר" אותך יש בסיס אמפירי, הואיל ובטיפול כזה מתרחשות תלות ורגרסיה במהלך תהליך ההעברה של דמויות ההורים אל המטפל. לאחרונה יש יותר ויותר מחקרים המצביעים על כך שטיפול כזה אצל מטופלים דיכאוניים עלול להגביר ולהנציח את הדיכאון: http://gidi9.home-page.org/ אולי כדאי לפתוח את הנושא הזה עם המטפלת ולתת כיוון יותר התנהגותי-קוגניטיבי לטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org